הדבר הבולט ביותר בעיר האוהלים שנבנתה בגן סאקר הוא הניקיון. הגן הזה מוכר לי היטב, ראיתיו בפריחתו וגם בדעיכתו, ואני יודע כמה מלוכלך הוא יודע להיות במהלך אירועים ואחריהם. "תראה כמה נקי", אמרה לי אשתי, ולמרות שהיה לה אינטרס, הצדק איתה. לא בקבוק, לא פלייר ולא שקית רבצו על משטח הדשא.
חשבתי שנכון עשינו שהגענו בהרכב משפחתי. מיד אחרי שהכנסת העבירה את החוק לביטול עילת הסבירות הרגשנו שזה הדבר הנכון לעשותו, ולקחנו את הילדים לגן סאקר. לא כדי לצעוק. לא להתווכח. סתם לפגוש אנשים ולהקשיב. הניקיון המפתיע היה ללא ספק איתות מעודד. מישהו באמת חושב לוותר על הישראלים האלה?
נו, מה אתה חושב? שואלת אותי אשתי, כשאנחנו פוסעים בין צועדים נושאי דגלים לבין אוהלי הפעילות לילדים. נו, מה אני חושב באמת? אני שואל את עצמי. המאבק הנוכחי לא חוצה את המשפחה שלי. אותי עצמי הוא חוצה.
בשני המחנות יש כאב ופחד אמיתיים שאני מזדהה איתם, חש אותם ולא מטיל בהם ספק. הבעיה היא שבשני המחנות יש גם יסודות עמוקים של חוסר אמון. במקומות מסוימים הוא כבר התגבש לשנאה טהורה. שם אני לא יכול להיות חלק, לא מאלו ולא מאלו.
חולצות שונה, דגל אחד לכולם
נו מה אתה חושב? היא מתעקשת. הייתי יכול לחבק שם את כולם. לאורך שבילי הגן צועדים אנשים בשלל חולצות והדפסים, אבל כמעט כולם עם אותו דגל עצמו. אולי אני מיתמם, אבל אין באוויר אנרגיות של כעס או אכזבה. התוצאה היתה צפויה, ואיש לא היה נאיבי עד כדי כך. יש כאב כמובן. ודאגה. ועייפות מסוימת.
לצד השביל עומדים נציגים בודדים של תנועות הידברות ומחלקים פרחים והזמנות לשיח. פה ושם מעגלים קטנים סביב תומכי הממשלה שבאו לשוחח. אבל הם מעטים מדי, וקטנים מדי. אני רושם לעצמי בצער שלא נראה שזאת שעתם הגדולה של אנשי "בואו נדבר".
בציבור הרחב נותרו מהם כמה פרטים. בכנסת הם זן בסכנת הכחדה מיידית. ובדיוק עכשיו, ברגע זה, אלו האנשים שישראל זקוקה להם יותר מכל בקווי החזית של המשבר.
היי, זה אני!
לאורך הוויכוח המתלהם נשמעו לא פעם קולות מעניינים שאמרו משהו כמו: "היי, זה אני!! הרי אתם מכירים אותי. איך אפשר לחשוד בי, חברכם הטוב, שאני מתכוון לרמוס זכויות? הרי אתם יודעים שאני דמוקרט וליברל לא פחות מכם".
חברי הטוב אריאל הורוביץ כתב דברים יפים בנוסח הזה, כאן ב"ישראל היום". אבל הורוביץ לא יושב בממשלה, ואפילו לא בספסלי הקואליציה. ומשם, ולא מכיוון הפסנתר או המקלדת של אריאל, נשמעו בחודשים האחרונים יותר מדי קולות שלא עשו שום מאמץ לעורר אמון. או סתם להרגיע. לשכנע שפני החקיקה הם אכן בכיוון של חיי חופש ודרור. ושתנועת הליכוד היא עדיין מפלגה ליברלית. היא והקואליציה שהקימה.
זהו זמן ריפוי, והאחריות היא על הממשלה. כיוון שהחוק עבר - זה הרגע לנדיבות של מנצחים. ברגע שהוא נכנס לספר החוקים, נשמטה הקרקע מתחת לטענה המסורתית שקולות הימין שווים פחות. כעת כבר לא חשוב לברר איך הגענו עד הלום. אנחנו שם, ודי הלומים. כעת הזמן לריפוי, להנהגה שמחויבת לריפוי ושיש לה מושג איך עושים את זה. ספוילר: אמירות בנוסח "תפנימו!" הן לא הכיוון. את הריפוי יוכלו לבצע רק אנשים שמסוגלים גם לשתוק ולהקשיב ולא רק לצדוק ולהשתיק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו