במציאות שבה מערכת הביטחון מכתיבה את הנורמות - אין דמוקרטיה

בתחילת השבוע שעבר הגדיר כאן פרופ' אבי בראלי את מה שמתפתח לאחרונה ביחסים בין הצבא לפוליטיקה כ"פרוטקשן": "נגן על מדינת ישראל רק בתנאי שהמילה האחרונה בענייני המשטר הדמוקרטי תהיה בידי החושבים כמונו". אני מתחיל לחשוב שהמילה "פרוטקשן" כבר קטנה על האירוע. אנחנו עומדים בפני משהו דמוי מרד צבאי. זה מחופש לסרבנות מצפון; לכאורה הכרעה אישית, מצפונית, שדוחפת את לובש המדים - הקצין, הטייס, הרופא במיל' - לצעד קיצוני של "אי התנדבות".

אבל זה רק מחופש לכזה. כי בהיקפים כאלה, ברור שמדובר באופרציה מאורגנת, מגובה על ידי בכירים ולשעברים, שלא נועדה רק לאותת על דילמה מוסרית - אלא להוריד את הממשלה הנבחרת על הברכיים ולנטרל את יכולתה לממש את סמכותה החוקית.

ועם כל הכבוד ל"משבר" ו"הסדק באמון" ו"הפרת חוזה", מילים שצובעות הכל בגוון של תגובה אזרחית אינסטינקטיבית ונואשת למהלך שלטוני ברוטלי, יש כאן יד מכוונת. כמו שכתב דן מרגלית ב"הארץ" לפני כמעט 30 שנה, כשהופיעו ניצני סרבנות הימין הדלילה מול אוסלו: "במקום שבו יש ארגון ודובר ומסיבת עיתונאים ומכשיר פקס', אין הכרעת יחיד של הסרבן עם עצמו".

מרד צבאי בהתהוות

ולא צריך ללכת לסרטון ההוא מלפני כמה שנים שבו אהוד ברק דן עם גיבורי המחאה העכשווית בתרחיש מצמרר של מרי אזרחי, אם וכאשר. מספיק לחזור להלם שהשתרר אחרי ניצחון הליכוד בבחירות האחרונות. האות לשבירת הכלים ניתן לפני הרפורמה. הספקנו לשכוח שהתירוץ הראשון למרי אזרחי היה "מרד הרשויות המקומיות" נגד אבי מעוז או משהו כזה, ושיאיר לפיד טיפס על גשר ומלמל דבר מה על "בן גביר לא ישלח את הילדים שלנו לקרב" עוד לפני שהושבעה הממשלה בכלל.

ואז הופיעו מכתבי שלד"גיסטים וצעדות לוחמים לפעולות המחאה, ובכל פעם שאיזו קבוצת טייסים איימה באי התייצבות, סיפקו להם אלופים לשעבר וראשי מערכות ביטחון מטריית הגנה מוסרית באולפנים. כשאביהו בן נון, עמוס ידלין ודן חלוץ הובילו בשמותיהם מודעת תמיכה ב"אי התנדבות", הם בעצם קראו לפעולה. כשלחגיגה הצטרפו גם ראשי שב"כ וראשי מוסד לשעבר, המסר המהבהב הפך לבוהק: הממסד הביטחוני בישראל רואה בעין יפה את גל הסרבנות.

מה שווה מילת גינוי רפה, ומאוחרת, של הרמטכ"ל - כשכל הגווארדיה הוותיקה של מערכת הביטחון יוצאת בקריאה מפורשת ל"אי התנדבות"? טאבו מוחלט שהיה כרוך בהוקעה אם לא נידוי - הפך בחודשים האחרונים מפעולה "שאפשר להבין" ל"חובה אזרחית". בתנאים האלה, מי שלא מצטרף לחבר'ה הוא־הוא יוצא הדופן, הוא המשתמט. מדובר בנחשול שצריך עצבי ברזל כדי לעמוד בפניו. ה"פרוטקשן" עובד פה לשני הכיוונים: לחץ חברתי כלפי החברים לנשק - ואיום כוחני נגד הממשלה.

ישראל מיליטריסטית מתמיד

מובילי המרידה מבושמים מהצלחתם המסחררת ומהחיבוק התקשורתי, אבל המוני ישראלים רואים משהו אחר לגמרי: התקוממות של הממסד הביטחוני נגד הממשלה שהם בחרו. עבורם זו לא פחות מטראומה פוליטית.

אפשר להתווכח על הפגיעה של צמצום עילת הסבירות בדמוקרטיה, אבל במצב שבו לממסד הביטחוני יש המילה האחרונה בסוגיות משטריות - אין דמוקרטיה. במציאות שבה מערכת הביטחון מכתיבה את הנורמות ואת האתוס השלטוני - אין דמוקרטיה. במשטר שבו יכולים ה"לשעברים" לשרוק במשרוקית ולהפעיל את הסקטור הבכיר בצבא נגד הממשלה - אין דמוקרטיה. בערב שבו לובשי מדים צרים על הכנסת, נחושים להוריד ממשלה נבחרת על ברכיה - אין דמוקרטיה.

בבוקר שבו נבחרי ציבור מפחדים מקצינים - אין דמוקרטיה. יום יבוא והשמאל הישראלי יברר עם עצמו איך הוא הכתיר ראשי שב"כ וגנרלים למנהיגיו הרוחניים. אבל האנשים הטובים, באמת טובים, שמובילים ומובלים עכשיו במצעדים להצלת הדמוקרטיה, עלולים לפגוש בדרכם חזרה מירושלים ישראל אחרת, שסועה ומיליטריסטית כפי שמעולם לא היתה.