לצאת מחוץ לקופסה: ההתמכרות למסכים התחלפה בחוויה נוסטלגית לחופש הגדול

בוקר אחד טום העיר אותי בצעקה, ובפיו קריאה לעזרה שנשמעה כמו המשך של חלום, או של תחילת אפוקליפסה. "חייזר אדום נתקע מתחת לספה בסלון וצריך חילוץ מיידי", בישר הבן שלי בדרמטיות. קמתי מהמיטה והכנתי לעצמי קפה.

מדובר היה בחייזר זעיר מפלסטיק, המשתייך למשחק קופסה שבו משגרים יצורים קטנים וצבעוניים אל חללית, שהיא בעצם רחפן על בטריות, שמתעופף ומייד מתרסק בסלון. מי שמשגר ראשון מנצח, אבל קודם חיילי המשחק עפים בחלל וחודרים לפתחים הכי צרים ונסתרים בבית. עכשיו צריך להזיז את הספה בגלל משחק קופסה. דחפתי את הספה. מאחוריה מצאתי ביצת קינדר צהובה, כדור גומי קופצני, במבה יבשה, בלון מפוצץ, עיפרון ומטבע עשר אגורות. עקבותיו של החייזר האדום אבדו.

"יודע מה, בוא נשחק משחק קופסה אחר", הרגעתי אותו. "אבל אתה לא אוהב", הוא העלה נקודה נכונה. אני הודיתי באשמה אך הוספתי: "חופש גדול יש פעם בשנה, בוא ניהנה מהרגע".

בגילו הייתי מכור למשחקי קופסה. הם היוו בריחה מהמציאות ואתגרו את מוחי. הייתי משחק המון "מה במשבצת", "מונופול", "שבץ נא", "טאקי", "רמיקוב", "4 בשורה", וכל מה שהגיע בקופסת קרטון עם דף הוראות מצורף.

מאז התבגרתי והתמכרתי למסכים ולחיים מחוץ לקופסה, והיום אני שונא משחקי קופסה אפילו יותר מכמה שגרגמל שונא דרדסים. הודות ליכולות שכנוע של ילד בן 7, הצליח טום לגרום לסבתא לקנות לו משחק קופסה של משפחת ספיר, "אתגר הממלכה: המרוץ לאוצר 2".

נציין כאן שספיר ידועה כמשפחת יוטיוברים שמשפריצה עולם תוכן רחב, שטחי ומטופש שסוחף אינספור צפיות ביוטיוב ומניב מרצ'נדייז כמו המשחק הנ"ל שכולו ברוח המשפחה המוגזמת.

טומי המעגל

טום פרש שטיח מוארך על רצפת הסלון בתור לוח משחק, הציב רולטה על השולחן וחילק קלפים. אני הוצאתי את דף ההוראות וקראתי בקול: "לפני שנים החביאו אוצר קסום… ורק מי שיגיע למרתף הסודי, זאת אומרת למשבצת האחרונה, יזכה בו. כל שחקן מסובב בתורו את גלגל המזל, מתקדם כמה צעדים על הלוח, מקבל קלף מלכותי, מבצע משימות מפלצתיות או נשלח להמתין תור בצינוק". נגיד שהבנתי.

חצי שעה אחרי, קלטתי שטום מעגל פינות וקצת מרמה, אבל לא אמרתי כלום. בין לבין, ביצענו משימות מוזרות כמו לשיר שיר של משפחת ספיר, להביא חפץ אדום או לחקות את אחד מבני המשפחה. שנאתי את המשימות שגרמו לי להפסיד נקודות בכוונה.

קלף אחד הטיל עלי משימה: "יש לך דקה לסדר את הסלון". סוף־סוף משימה שאני מסוגל לבצע, חשבתי, אבל הבלאגן בסלון היה גדול, ולמרות שהתרוצצתי מצד לצד, דקה אחת לא הספיקה וגם בניקיון כשלתי. כעת הסלון מסודר, ועדיין לא מצאתי את החייזר האבוד.

האבידה נמצאה בכאב

מרוב שחיקה, גלגל המזל, שעל פיו נקבע קצב התקדמות השחקנים על הלוח, התחיל לזייף ומדי כמה סיבובים הורה לנו לחזור לתחילת הלוח. גם קלפי המשימות חזרו על עצמם - עוד פעם חיקויים או שירו שיר, ושוב לסדר את הסלון. נשאבתי ללופ של משפחת ספיר. אז עצמתי עין, נתתי לטום לעקוף, כופפתי חוקים, קידמתי אותו למשבצת הסיום והכתרתי מנצח.

כשהחזרנו את חלקי המשחק לקופסה, נשבעתי לעולם לא לשחק בשטות הזאת. פסעתי מהורהר לחדר השינה, וחשתי כאב חד חותך את כף רגלי היחפה. דרכתי על חפץ קטן ואדום שהיה על הרצפה - חייל משחק מכוכב אחר.