אם נדמה היה לרגע שמאז החופש הגדול המחאה נחלשה, והמפגינים פינו עצמם לנופשונים ברחבי הים התיכון, הגיע השבוע האחרון והחזיר את ההמונים לרחובות, בתחושה של זעם שספק אם נראתה בקפלן בעבר. ״הבן שלי נלחם בג׳נין השבוע והם קוראים לנו בוגדים״; ״אנחנו במילואים שנים ועכשיו אנחנו בוגדים״ - ברחוב ניתן היה לשמוע מפי המפגינים שילוב של צער וזעם.
למרות שזה מפתה, קשה לאבחן במדוייק את הקהל של קפלן: זו כבר לא מחאת הזקנים, העשירים, האשכנזים או כל סטריאוטיפ אחר שהקואליציה מנסה להדביק למאות האלפים שיצאו הלילה לרחובות. השיח הזה רדוד ולא מקדם אף אחד לשום מקום. מוטב להתייחס למפגינים.
מי שחושב שההפגנה הזאת פוליטית מפספס את הנקודה: יאיר לפיד ובני גנץ לא רלוונטים פה. זה שאהוד ברק וחבריו מעולם הפירסום עומדים מאחורי חלקים מהמחאה, לא הופך את המחאה לשלהם. מי שיבוא לעמוד בהפגנות ויקשיב באמת לשיחות, יגלה כמה הבוז לחברי האופוזיציה הרופסים גדול - ממיכאלי ועד טיבי. פשוט צריך לעמוד בקפלן ולהקשיב. במקרה הטוב, יזרקו איזו מילת תמיכה רופסת לפוליטיקאי מזדמן. גנץ חזק בסקרים, אך לא כי מפגיני קפלן רצים להצביע לו.
יותר מ-100 אלף בהפגנה נגד הרפורמה בתל אביב, מפגינים חסמו את איילון // צילום: אבי כהן
דבר אחד הורגש בקפלן, יום שלישי עומד להיות שיא חדש בהפגנות. מה שהיה לא יהיה עוד. האם אנחנו בדרך להסלמה? תחושת הבטן העצובה אומרת שכן. אם יש בעל בית למדינה הזאת, מוטב שנעצור רגע כי בשלישי הקרוב התחושה היא שנגיע למקומות שלא תהיה מהם דרך חזרה. לפחות מצד המפגינים בקפלן, נדמה שהם מוכנים לכך. אכן, ימים נוראים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו