יומני תש"ח נחשפים: "כל יום שעובר עלינו לקוח מאיתנו לנצח, ואין רואים עוד קץ"

עשרות יומנים אישיים של אנשי דור תש"ח נמסרו עד כה לספרייה הלאומית במסגרת מיזם "מבצע יומן", שאחריו אנחנו עוקבים בחודשים האחרונים בסדרת כתבות ב"ישראל היום".

יומן מרגש במיוחד שנמסר לאחרונה מתאר את חיי המעפילים על האונייה אקסודוס. את היומן כתבה מרים שטרנברג־וכסלר, והיא מפרטת בו באופן נוגע ללב את ההתמודדות המייסרת שעברו.

"1.9.1947 - על אחת מהספינות מת היום אדם אחד", היא כותבת. "בנוכחות כל הספינות שעמדו לזמן קצר הוא הורד לקבורה באוקיינוס האטלנטי. הקורבן הרביעי, הפעם לא מכדור אנגלי, כי אם ממיתה רגילה. האם רגילה? על האוניות נולדו במשך הזמן כעשרה ילדים. באם נהיה עוד כשבועיים על המים, מספר הנולדים יגדל".

"דמינו לחיות?"

יומנה של שטרנברג־וכסלר נמסר לאחרונה לספרייה הלאומית, כאמור, במסגרת "מבצע יומן" של הספרייה ו"ישראל היום", ויש בו עדויות מצמררות על חיי 4,500 המעפילים שורדי השואה שיצאו ביולי 1947 מצרפת במטרה להגיע לארץ ישראל.

האונייה הגיעה לארץ, אך הבריטים סירבו לאפשר להם לרדת ממנה ולהיקלט. לאחר קרב בתוך האונייה, שבו נהרגו שלושה ונפצעו עשרות, המעפילים הועברו בכוח לספינות גירוש שהחזירו אותם לחופי צרפת. האירוע זכה לתהודה תקשורתית עצומה בכל רחבי העולם, ולגינויים ולהבעת זעזוע מהתנהלות הבריטים. בכל זאת, מחופי צרפת המשיכו האוניות למחנות העקורים בגרמניה, ורק כעבור כשנה עלו המעפילים למדינת ישראל.

היומן של מרים, שהיתה בת 19 בלבד כשעלתה לבדה על האונייה לאחר שמשפחתה נרצחה בשואה, מעניק הצצה לחיי היומיום ולתנאים הלא אנושיים שחוו המעפילים באונייה, שיועדה ל־600 נוסעים בלבד, אך בפועל היו עליה אלפי נשים, גברים וילדים.

בקטע נוסף מהיומן היא מתארת את המציאות הקשה מנשוא: "19.8.1947 - הגופים האלה, השוכבים באי־סדר נורא... מראה האולם בלילה הוא כאחרי פוגרום ממש. הרגליים המצטלבות, רגליים מלוכלכות בבוץ, כי כמעט כולם מהלכים יחפים כל היום. נשים, גברים, זקנים, צעירים וילדים ביניהם. אחד על השני, אחד מנגד לשני, וקורה לעיתים קרובות שתקיץ בלילה ותמצא את רגליו המזוהמות של שכנך על בטנך או על חזך... ואין איש אפילו שם לב לזה. כאילו כך צריך להיות. כאילו זה דבר רגיל.

"שוכבות נשים חצי ערומות ואינן מתביישות... יקרה שתגלינה תוך שינה את חלקי גופן האינטימיים ביותר, ולא אכפת להן... האם באמת לא אכפת? האם באמת דמינו לחיות? ההגיע מצבנו לידי כך שהמית את רגשותינו העדינים והדקים ביותר?".

יום לפני כן כתבה: "היום שביתת רעב על שלוש האוניות, כאות מחאה על ישיבתנו בנמל דֶה בוּק. מחר ימלאו שלושה שבועות לשהייתנו בנמל זה. לכל העולם ברור כבר שלא נרד על חופי צרפת, וכן תובעים אנחנו בתוקף לעזוב את הנמל ולהפליג מפה. העולם מתחיל כנראה להתרגל אל ענייננו, ואפשרי מאוד שישכחו בקרוב. אבל אנחנו - אנחנו לא יכולים לשכוח, כי כל יום שעובר עלינו לקוח מאיתנו לנצח, ואין רואים עוד קץ".

חוויות של דור תש"ח

שטרנברג־וכסלר נולדה ב־1926, והיתה הבת התשיעית מתוך עשרת ילדיהם של אשר זליג ואטלה ציפה שטרנברג. הבית היה דתי־חרדי, אבל ירדנה, אחותה הגדולה שהיתה חברה ב"שומר הצעיר", רשמה אותה לבית הספר "יבנה", ששפת הלימוד בו היתה עברית.

היא היתה השורדת היחידה מכל בני משפחתה שנשארו בפולין, לאחר שירדנה ואחות נוספת עזבו מבעוד מועד. הוריה מתו בגטו מרעב, וכל האחרים נשלחו למחנות ריכוז.

ב־1946 שלחה אותה עליית הנוער ללמד עברית במחנה העקורים באינדרסדורף, בוואריה, שאליו הובאו ילדים ששרדו את המלחמה. ביולי 1947 עלתה עם קבוצת הילדים שלימדה על האקסודוס. היא הגיעה לארץ באפריל 1948, ולאחר כמה חודשים הצטרפה לקיבוץ מעגן מיכאל. היא נפטרה ב־2018.

יומנה של שטרנברג־וכסלר מצטרף לכ־90 יומנים מקום המדינה שהגיעו לספרייה הלאומית במסגרת הפרויקט לכבוד שנת ה־75 לישראל, שבמהלכו נאספו לצורך הפקדתם באוספי הספרייה למען הדורות הבאים.

מנהל תחום ארכיונים ואוספים מיוחדים בספרייה הלאומית, מתן ברזלי: "נשמח להמשיך לקבל ממי שנמצאים ברשותם יומנים אישיים שנכתבו בשנים שקדמו למלחמת השחרור ובמהלכה, וגם יומנים שיש בהם אירועים וחוויות מהעשור הראשון למדינה. אלו יכולים להיות יומנים שנכתבו בעברית או בשפות אחרות, יומנים של אנשים שמתגוררים בארץ או במדינות אחרות - ובלבד שיש בהם חוויות המשותפות לדור תש"ח.

"הספרייה הלאומית רואה חשיבות רבה בשימור ובתיעוד של ההיסטוריה לטובת דור העתיד".