בתום השבעה על הראל מסעוד ז"ל, מארבעת הנרצחים בפיגוע בתחנת הדלק בסמוך לעלי, התפנו חבריו האבלים לעשות סדר בחפציו, ולפתע מצאו יומן - מחברת דקה שמספרת במעט את סיפורו של הצעיר, שסיים לא מכבר את שירותו הצבאי והגשים את חלומו הפשוט: להפוך לרועה צאן.
"הוא לא אדם שכותב דברים כאלו, ולא חשבנו לרגע שהוא השאיר אחריו משהו כזה", אומר האב השכול, גיל מסעוד. "החברים שלו ראו את זה ונדהמו. כולנו היינו בהלם". לדבריו, ברגע אחד הוא נזרק לתוך עולמו של בנו שנרצח וקיבל ממנו מסר אחרון, מסר של שלווה, של רעיית צאן באמצע שום מקום. "הוא רצה שקט ושלווה, תמיד היה בנחת. זה מה שהיינו רוצים שייזכר ממנו", מייחל גיל.
אזרחים מתפללים במקום הפיגוע בעלי
הראל מסעוד סיים את שירותו הצבאי ביחידת "ספר המדבר" לפני כשלושה חודשים, ומייד פנה להגשים את חלומו. "כבר כשהתגייס הוא אמר לי שכמתנת שחרור אקנה לו חמש עיזים", נזכר אביו. "הוא רצה להיות רועה צאן בארץ ישראל. אחרי שהשתחרר הוא קנה עיזים והגשים את החלום".
"כמו זרימת העדר"
ביומנו סיפר הראל כי מצא את מקומו בעולם לאחר השחרור משירותו הצבאי, שאותו חווה כמהנה ומאתגר כאחד.
"אני יושב במרעה כשאני כותב את הדברים האלה, ומבין שזה בדיוק מה שחלמתי - לרעות את הצאן, להבין שהקרב לא תמיד חייב להיות עם כל מיני מהלכים, אלא לפעמים בפשטות, בנחת ממש, כמו זרימת העדר. מצד אחד, אנחנו פה בארץ ישראל - אבל לא עם יותר מדי רעש, אלא קפיצה של חברים שכל חלומם זה בית המקדש. ארץ ישראל השלמה".
מסר של שלווה
דבריו אלה של הראל היוו מסר של שלווה עבור חבריו דווקא לאחר תקרית לא פשוטה שהתרחשה במהלך השבעה, כאשר אל"מ אליאב אלבז מח"ט בנימין הגיע לסוכת האבלים וגורש בצעקות על ידי חבריו הטעונים של המנוח.
האב גיל אומר שהדברים התרחשו בלהט האירועים, ושגם חבריו של בנו הצטערו עליהם. "זה יצא מפרופורציה. דיברתי איתם אחר כך, והם הצטערו ואמרו שכואב להם המצב בשטח, שהם מרגישים שאין ביטחון.
"המח"ט הגיע בלי תיאום, בערב מאוד טעון. צריך להבין שרובם משרתים ביחידת 'ספר המדבר', אבל היה קשה להם. אלו חבר'ה טובים, שאוהבים את הארץ ומיישבים אותה. הם מלח הארץ שעושים עבודת קודש".
בעמודים אחרים של יומנו כתב הראל על טיול שערך עם העיזים, יחד עם חבריו. "התכנון להגיע הלילה לגב של הוואחיטה (נחל ביו"ש; ח"ג). חיכינו ליצחק והתחלנו לזרום לכיוון הוואדי. אני מרגיש שמשהו נפתח, הדרך שלי מתחילה. כל השירות בצבא התפללתי על זה שיהיה לי עדר עיזים, וברוך ה' זה קרה.
"בוואדי הרגשתי משהו מיוחד. שלושה יהודים, חברים, עם עדר של עיזים. הולכים בראש מורם בארץ ישראל, בפשטות. ירדנו מההר הקטן לוואדי. בירידה לגב ראיתי בערוץ שוקת עם דלי. ה' סידר אותנו. מילאנו את השוקת והעדר שתה בכיף שלו".
עבור גיל, "המילים האלו הן כמזכרת עבורנו, כתזכורת כמה פשטות, צניעות ואהבת הארץ והאדם היו בו". הוא מסכם בגעגוע עז: "החבר'ה האלו חיים בצניעות, באוהלים, בעולם ערכים אחר משלנו".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו