"הסיפור הקשה הזה מעולם לא עזב אותנו": הדממה המהדהדת של חברי קיבוץ שמרת

35 שנים עברו מאז האונס המחריד בשמרת ונראה כי כתם הזוועה עדיין לא עזב את שבילי הקיבוץ. בנוף הפסטורלי, בין העצים המוריקים והבתים הבהירים, בולטת בעיקר השתיקה הרועמת של התושבים.

אף אחד אינו מעוניין לגרד את הקרום שמסרב להגליד, לחשוף את תחושתו לגבי העובדה שאחד המורשעים בפרשה עדיין מתגורר בקיבוץ או לגבי מותה של יעל גרימברג, שלנצח תיזכר כ"נאנסת משמרת". גם לא חבר הקיבוץ הג'ינג'י החייכן, עם הגלידה שנוזלת על ידו, שעצר לידנו בשמחה, אולם ברגע שהבין כי מולו עיתונאים, הרצינו פניו. "אני לא קשור לזה", הפטיר ונסע.

"הסיפור הקשה הזה מעולם לא עזב אותנו", אמר אחד החברים שפסע על השביל במהירות כמנסה לברוח מאיתנו. "זה כואב לכולם. כל פעם שיש אונס ביוון, בקפריסין, באילת, מייד נזכרים בנו. כולנו עצובים כאן על יעל, ויחד עם זה היינו שמחים שיניחו לנו".

"אנחנו לא מדברים עם עיתונאים"

האונס בשמרת התרחש באוגוסט 1988, כשיעל הייתה בת 14 בלבד. מתוך 11 נערים, חלקם חברי קיבוץ וחלקם אורחים, רק ארבעה הורשעו ע"י בית המשפט העליון בפסק דין מהדהד; אופיר בארי, אריק חזון, נדב ביטון וצפריר צביסון נידונו לעונשים שנעו בין 12 ל־15 חודשי מאסר.

אתמול בצהריים, כיממה לאחר שנודע שיעל נפטרה, שבילי הקיבוץ היו כמעט שוממים. על אחת מהמדשאות רחבות הידיים שיחקו ילדים מהגן המקומי, ולידם המטפלות שבחנו בעניין את הזרים המסתובבים בין השבילים. לא רחוק משם יושבים שני חברים ושיערם הלבן מתבדר ברוח הצפונית. "אנחנו לא מדברים עם עיתונאים", הם מבהירים.

מדוע כולם כאן מסרבים לשוחח על תחושותיהם לגבי אירוע שהתרחש לפני עשרות שנים?

אחד מחברי הקיבוץ לא מתאפק. "אתם נטפלים אלינו בגלל שאנחנו קיבוץ", הוא אומר. "נעשה למקום עוול. האירוע הכתים קיבוץ שלם. כל פעם שאומרים 'שמרת', כולם נזכרים באונס. תדברו על הדברים היפים שיש כאן. אבל אי אפשר לחיות עם הכתם הזה כל החיים. תניחו לנו".

מה אתם מרגישים על כך שיעל הלכה לעולמה כשהיא מתוסכלת, סובלת מבעיות נפשיות ובקושי מצליחה להתקיים כלכלית?

"שמענו בעצב על מותה. זה סיפור קשה. כואב לנו מאוד על הילדה ועל מה שהיא עברה".

מזכירות הקיבוץ היא הלב של המקום. על הרחבה נאספים כמה בני אדם, כולם משוחחים עם מנהל הקהילה, דני לוי. "חיכינו שתבואו", אומרת אחת מתושבות המקום בציניות מהולה בתסכול. אחרת מזהירה אותה לבל תדבר איתנו. "שלחתי לכם עכשיו תגובה", אומר לוי לפני שהוא נבלע במשרדו, "תסתפקו בזה". התגובה פשוטה: "יעל עברה חיים מאוד לא פשוטים. אנחנו משתתפים בצער המשפחה. כבר שנים רבות שיעל ומשפחתה לא גרים כאן. אנשים בקיבוץ מאוד כואבים את הסיפור הזה".

חברי הקיבוץ מתחמקים: "לא שמענו על זה כלום"

רק אחרי שהחבורה נעלמת, פולט אחד החברים שנשאר על השביל: "זה נזק מאוד קשה לקיבוץ. אני לא יודע אם אי־פעם נצליח לצאת מזה".

בבית הקפה המצב אינו שונה. חבר קיבוץ עומד מול מקרר הגבינות ומנהל עימנו שיחה ערה על איכותן. כששאלנו על תחושותיו ביום שאחרי מותה של יעל, הוא נעלם בבת־אחת. גם הזוג בחוץ לא מעוניין לשוחח. "אתם יודעים, באתי לקיבוץ ממקום אחר", אומר הגבר שמבקש לא להזדהות בשמו. "גם שם היו אירועים חמורים, אבל אף אחד לא נצרב בתודעה כמו הסיפור הזה".

בדרך החוצה עבר מולנו חבר שנראה כאילו יצא ישירות מתוך השיר "ים השיבולים". כששואלים אותו מה הוא מרגיש יום אחרי פטירתה של יעל, הוא מתחמק: "לא שמעתי על זה כלום".

"הייתה מאוד נחמדה ותמיד שאלה לשלומי"

בדרך חזרה החלטנו לעצור במקום מגוריה האחרון של יעל, קריית אתא, המרוחקת כ־20 דקות נסיעה מהמקום שבו השתנו חייה לעד. הדרך לדירת השיכון שבה התגוררה עם חמש בנותיה מזכירה את נופי ילדותה. הסביבה עטופה בעצים סבוכים ושפע של צמחייה. מודעת אבל מקבלת את פני הנכנסים. בסלון הבית נמצאת אחת מבנותיה, שמסרבת לדבר על הטרגדיה. אמה של יעל ניגשת לדלת. "בבקשה, אנחנו לא מעוניינים לדבר", היא אומרת בנימוס וסוגרת את הדלת, מבטה ממשיך לעקוב אחרינו כמו לוודא שנסתלק.

ברחבה שבחוץ עומדים שני צעירים תושבי הסביבה. "היא הייתה מאוד נחמדה ותמיד אמרה שלום ושאלה לשלומי", מספר אחד. "ידעתי שהיא חולה ושהיה לה קשה, אבל לכולם כאן קשה. פעם אחת ראיתי את יעל יורדת ממונית עם סלים של קניות וניגשתי לעזור לה".

איך שמעתם שהיא נפטרה?

"ביום שבת בבוקר אמא שלי אמרה לי שהיא שמעה צעקות, אחר כך הגיעו אמבולנס ומשטרה. את סיפור האונס שמעתי רק אחרי מותה. חבל עליה, הייתה צעירה".