במותם ציוו לנו לא לשגות בנאיביות

"במותם ציוו לנו את החיים" - קריאה זאת נשמעת עמומה כשהיא נאמרת ביחס לנרצחים בפעולות הטרור: קורבנות הטרור, וביניהם נשים וילדים, לא היו בשליחות צבאית או אחרת, וחייהם נגדעו באכזריות לפתע באוטובוס, ברחוב או בבית.

אם כן, מה צוואתם? שלא נשגה בנאיביות. מותם האכזרי הוא עדות לכך שהמלחמה שמתנהלת נגדנו היא לא מלחמה על זכויות האדם של הפלשתינים, אלא מלחמת "קודש" נגד העם היהודי וזכויות האדם של כל יהודי.

בוויכוח המפורסם בין ד"ר יעקב הרצוג וההיסטוריון האנטישמי ארנולד טוינבי, עמד הרצוג על אופייה האי־רציונלי של רדיפת היהודים. "עשיו שונא ליעקב", כמו שלימד אותי אבי ניצול השואה.

וההיסטוריה מלמדת זאת. אנטישמיות מהעת העתיקה, דרך פרעות מסעות הצלב במאה ה־11 ועד לשואה, נובעת מאותה שנאה שלא יודעת גבול והיגיון. גם כאן, בארץ ישראל, זאת אותה השנאה. לא הייתה סיבה לרצח זלמן צורף ב־1885 בירושלים מלבד היותו יהודי. כמו שלא הייתה שום סיבה להתנפלות על יהודי חברון ב־1929 חוץ מג'יהאד.

האומנם הסתיים מאבקנו מול שנאת היהודים העתיקה?

האנטישמיות גואה גם במערב. אבל יש כאלה המעדיפים לטמון את ראשם בחול ולהגדיר את המעשים האלה כמינוריים ומקריים. על מצבות הוריי בהר הזיתים חרותים שמות קרובי משפחתם שנספו בשואה. צוואתם, וצוואת קורבנות הטרור, היא אחת: לא לטעות בכוונת אויבנו. לא להתיר שדם יהודי יהיה הפקר, ולעמוד על כך שמדינת היהודים תמשיך להיות בית בטוח ליהודים.

לשם כך יש לפעול בנחישות. על מערכות המשפט והאכיפה להתייחס אל הטרור כפשע שנאה אנטישמי, ולא כאירוע פלילי גרידא. כשאני שומע את המשפט – "ישראל מוכנה לשלם מחיר עבור השלום" – אני יודע שהמחיר יגבה מאיתנו, משפחת השכול. הגיע הזמן לשינוי.

במצב שלא מונהג עונש מוות במדינה, ראוי להפסיק את תנאי הלוקסוס שמהם נהנים המחבלים בבתי הסוהר. יש להפסיק את ביקורי המשפחות, עורכי הדין והפוליטיקאים. יש לפרק את ועדי האסירים ולהשוות את תני מאסרם לשאר האסירים. המדינה צריכה להיות זאת שתובעת את עונשם הראוי והמלא של המחבלים, ולא המשפחות השכולות. אנו קוראים ביום זה לחשבון נפש של מערכת המשפט.