לפני שלוש שנים, בעיצומה של מגפת הקורונה, בתוך הסגר והפחד, ציינו את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה. היה זה יום קשה ומורכב, הפעם הראשונה בה לא יכולנו, בני המשפחות השכולות, להגיע לבתי העלמין ולחוש את החיבור האחד עם השני, את שותפות הגורל בינינו לבין בני המשפחות האחרות ולכל אותם מאות ואלפים המגיעים לחזק מדי שנה.
בשיאו של היום זכיתי לקרוא את תפילת היזכור בטקס המשואות בהר הרצל ולייצג את אחי ואחיותיי, אנשי מערכת הבריאות מצד אחד ואת בני המשפחות השכולות מהצד השני.
הייתה זו תקופה בה כולנו התחברנו, התאחדנו, התנדבנו, הקרבנו וויתרנו האחד בשביל השני.
הימים האחרונים הם ימים מוטרפים. ימים של שיסוי וריב, ימים של בוז ומחלוקת. ימים בהם אנו מתווכחים אפילו למי שייכים חללי צה"ל ומי יכול לדבר בטקסים. והרי אז, ביטולם של טקסי הזיכרון בבתי הקברות בעקבות הסגר ומגבלות התנועה היה משבר לאומי וסביבו התנהלו דיונים כואבים. היום עצם הטקס הממלכתי הוא במוקד הוויכוח והפילוג בחברה.
אבל למרות ההבדלים הברורים אי אפשר שלא לראות גם את הדמיון. אז, כמו היום, מתנגשים הכללים שקובעת הממלכה בערכים, ובמנהגים השונים של המשפחות השכולות. קשה לי לתאר במילים את המתח בין הציבורי-הלאומי לפרטי-משפחתי ואת העצב שכבר כמעט 50 שנה מלווה אותנו.
אני קורא לכולם, ובראש ובראשונה לנבחרי הציבור, הניחו לנו להתייחד עם אהובינו ביום הזה. שימו בצד את המחלוקת, את הפילוג ואפילו את הרצון לשמור על כללי הממלכה. מחלו על כבודכם ואפסנו את האגו. ביום הזה אין צודקים יותר או פחות ואין מקום להתלהמות. יש רק כאב. כאב ודממה דקה.
אביו של פרופ' פסח רס"ן דן פסח היה סמג"ד בגדוד שריון ונהרג במלחמת יום כיפור
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו