נכדת מובילי מרד גטו ורשה תצעד לראשונה במצעד החיים: "חיכיתי לזה שנים"

איל צוקרמן, נכדתם הבכורה של צביה לובטקין ואנטק (יצחק) צוקרמן - ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם במרד, תיקח חלק במצעד המסורתי בפולין • "סבא וסבתא האמינו בציונות, באו לישראל והקימו את הקיבוץ ואת המשפחה, זו הייתה התקומה שלהם"

איל צוקרמן עם תמונה של סבתא וסבא שלה שהובילו את מרד גטו ורשה, צילום: יהושע יוסף

מצעד החיים יתקיים השנה בסימן "הגבורה היהודית בשואה ורוח האדם" ויציין 80 שנה למרד גטו ורשה. בין הצועדים תשתתף לראשונה גם איל צוקרמן, נכדתם הבכורה של צביה לובטקין ואנטק (יצחק) צוקרמן - ממנהיגי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) שהוביל את מרד גטו ורשה.

"אירוע מצעד החיים הוא מאוד סימבולי עבורי. גם בגלל הסיפור של סבא וסבתא שלי מצד אבא, וגם בגלל הסיפור של סבא וסבתא מצד אמא, אשר איבדו את מרבית משפחתם בשואה", מספרת איל.

איל, בת 45, מתגוררת בתל אביב עם משפחתה, אך גדלה בקיבוץ לוחמי הגטאות, שסבה וסבתה היו ממקימיו. אביה, שמעון, הוא בנם הבכור של צביה לובטקין ואנטק צוקרמן. כילדה, היא מספרת, לא הספיקה להכיר את סבתה. היא נפטרה כשהייתה בת שמונה חודשים. "סיפרו לי שצביה לא בכתה אף פעם. כשהיא הגיעה לבקר את אמא שלי בבית החולים לאחר הלידה שלי, היא לא אמרה כלום, רק עמדה מעל העריסה והזילה דמעות. זו אישה שאיבדה כל כך הרבה, ולא חשבה שהיא תינצל ותקים משפחה. הייתה לזה משמעות עצומה עבורה כשעמדה מעל העריסה של הנכדה הראשונה שלה". סבה, אנטק, נפטר כשהייתה בת 4. יש לה זיכרונות רבים ממנו. "הוא היה מאוד נוכח בחיים שלי. בכל יום, אחרי ארוחת הערב, לפני שחזרנו לישון בבית הילדים, ביקרתי את סבא. הוא היה יושב איתי ומספר לי המון סיפורים". איל זוכרת את היום שהוא נפטר. "הסבירו לי שיש לוויה. לא ממש הבנתי מה זה. השאירו אותי אצל השכנים והבנתי שמשהו חשוב קורה. אחרי זה הוא פשוט כבר לא היה יותר".

"התחברתי לסיפור שלהם"

היא הכירה את הסיפור שלהם, אבל רק כשהייתה בת 10 קראה לראשונה את דפי העדות שלהם. "זה מאוד סקרן אותי. פעם ראשונה שהתחברתי לסיפור שלהם. מצד שני, זו הייתה עדות כרונולוגית היסטורית, בלי רגשות או מחשבות. סיפור יבש בגוף ראשון".

כוחות גרמניים נכנסים לגטו ורשה, 1943, צילום: GettyImages

"סבא שלי הקים את המוזיאון, הוא היה מאוד מעורב. בכל מקום שהלכתי, תמיד דיברו עליו ועל סבתא שלי, אבל הילדים שלהם מעולם לא שמעו מפיהם את הסיפור ממקור ראשון. כשסבא נפטר ארזו את כל הבית שלו, כולל מכתבים וחפצים אישיים, ושמו את הכל במוזיאון. לא דיברו על זה יותר. גדלתי בקיבוץ שבו לכל אחד יש סיפור. כולנו היינו דור שלישי לשורדי שואה ושמענו את הסיפורים. לקח לי הרבה מאוד שנים עד שהתחלתי לחקור את הסיפור שלהם, פחות בפן ההיסטורי שלו, ויותר בפן של מי הם היו כאנשים, מה בערכים שלהם ובמהות שלהם הוביל אותם למעשים שלהם", איל מספרת.

לפני כ־15 שנה ציינו שלושים למותו של אנטק, ובמוזיאון לוחמי הגטאות ערכו יום עיון לזכרו. איל התבקשה לדבר על סבה. בהתחלה היססה. "לא ידעתי מה אני יכולה לומר. אבל בסוף הסכמתי ורק אז, לראשונה, התגבר אצלי הצורך להכיר אותם יותר ולספר את הסיפור שלהם".

כשהיא מספרת על אנטק וצביה היא פחות מתמקדת בסיפור ההיסטורי, אלא יותר בדמויות שהיו. "אני חושבת שהאנשים שהם היו הובילו למעשים שלהם ולא להפך. וזה מה שמיוחד".

לקראת הצעדה היא מתרגשת במיוחד. זו כאמור הפעם הראשונה שהיא תשתתף במצעד החיים. "הרבה שנים קיוויתי שאוכל לעשות את זה. סבא וסבתא האמינו בציונות. הם באו לישראל והקימו את הקיבוץ ואת המשפחה שלהם. זו הייתה התקומה שלהם. מאוד מרגש אותי שיתאפשר לי לצעוד לזכרם ולהיות ההוכחה להמשכיות שלהם".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר