ארץ שלי, כמה עצב נכנס בנימיי ובעורקיי בזמן הזה. כמו חלום בלהות של ארץ שבורחת מעצמה. תפילותיי התחזקו, בעיקר התפילה לאיחוי השסעים העמוקים בעם ישראל שאני כל כך אוהב ומעריך. ובמיוחד בשנתיים האחרונות, סביב מיטתי, הרגשתי את העוצמה של העם, עוצמה של אחדות, אמת גדולה ועתיד משותף.
לא אני הסיפור כאן, אך דרכי אני רואה כמה אנחנו חזקים כשאנחנו מושיטים יד לזה שלידנו וזקוק לה. מכל הארץ עלו לרגל לשיבא, אזרחים דומים לי ושונים ממני, רק כדי לשאול לשלומי ולהתפלל למעני. מכל הגילים, השכבות והשייכות יצאו לרחובות, קיימו הפגנות וצעקו כדי להיות חלק מהזעקה שלי. כמה אנחנו צבעוניים בדעותינו וביכולתנו כעם לשנות, להוביל ולנצח. והתקווה שיש לנו ארץ אחת מעניקה לנו עוגן חזק, למרות חילוקי הדעות.
ערך החיים, שהיום אני מבין אותו יותר מתמיד, מקשה עלי לקבל את הכאוס שנוצר כאן. אילו רק יכולתי להשאיל לכל אזרח את המשקפיים שלי, או של כל מי שהיה על כף המאזניים בין חיים ומוות - אני די בטוח שלא היינו מגיעים לאירועים כל כך קיצוניים וכל כך לא מדויקים עבורנו.
ואני לא תמים. אני יודע שאנחנו עם שחזק בלהתאחד בשעת צרה, אבל הימים שעוברים עלינו מדאיגים מאוד. הקרע בעם משפיע על כולנו ומחליש אותנו מאוד. לקרוא לאחדות נשמע כמו סיסמה ללא תוכן.
כבר תקופה שאני לומד "חשיבה הכרתית", ואחד הדברים שימימה אביטל לימדה הוא שהתיקון העיקרי שלנו כעם הוא יהירות. ימימה גם מלמדת אותי שהמהות שלי היא נתינה מדויקת לטובת המקבל. להבנתי, משפט זה מכיל בתוכו את כל "ואהבת לרעך כמוך". לרעך, זאת נתינה. החיבור בין אדם לאדם תמיד יהיה בקודקוד העליון של המשולש, שם כולנו חלק מנשמת ישראל. המשפט המלא הוא "לא תיטור ולא תיקום ואהבת לרעך כמוך, אני ה'".
נתינה מדויקת לטובת המקבל תמיד תהיה מעודף שיש בי ולא מחוסר. רק כשאני במלאוּת אוכל לתת מהיתרה שבי לאחר. כל נתינה שתהיה מחוסר לא תהיה מדויקת, ותפַתח בי או במקבל תלות במקום עצמ(ה)ות, כי אצפה לקבל בחזרה או שהמקבל יצפה לקבל עוד ועוד, ויהיה תלוי בנתינה.
ימים אלו מעצימים בי את האמירה הזו של ימימה. אני מבולבל ולא כל כך מוכן לדבר בשפה של צד כזה או אחר, ואין זה חשוב בעיניי בשעת משבר. בעיתות משבר ההפך הוא המדויק - יש אחדות, חמלה, סבלנות, אהבת חינם, טוהרת החיים ורגש כלפי הקיום שלי ושל האחר. ואהבת לרעך כמוך.
איציק סעידיאן מדבר (ארכיון) | איציק סעידיאן מדבר // באדיבות דוברות שיבא
הרגש שעולה בי בתקופה זו הוא עצב גדול, ואני אפילו לא יודע על מה. זה מרגיש לי גדול עלי בכלל להבין את השורש.
ההרגשה היא שהפסדנו כולנו כעם, הפסדנו עוד לפני שהמלחמה החלה. בעקבות הרגשה זו אין לי היכולת לשבת בצד, חסר מעש, אז כמו לוחם אני אוסף את כל יכולותיי, חבריי, מכריי והמשאבים שברשותי כדי לשוב ולהילחם על הארץ שלי, והפעם בצורה אחרת - במלחמה על הזכות לתת, לקבל, להיות אני, להיות אתה! להיות ראוי לכל הטוב הזה, כאשר אנחנו אוחזים ידיים איתנות. לגלות חמלה ורחמים (מלשון רחם) ואהבה, והכל בשקט.
על ידי כבוד, שמחה ורגש אני נלחם להישאר רגוע, לאהוב גם כשאני בורח מהמהות שלי, נלחם לקבל כל אחד כמו שהוא ולהסתכל עליו בעיניים טובות.
נולדנו לממש שליחות. כל אחד על פי כישרונו נבחר לעשות משהו מדויק עבורנו ועבורו, וכדי לגלות את שליחותנו יש ללמוד ולעבור מסע. אני רוצה לאחל לכל אדם בארץ הזו לעבור את המסע שלו פנימה עמוק, ולפרוץ החוצה בעוז ובענווה, בהבנה שכולנו ביחד אחד, ולבד אנחנו לא שווים כלום.
התקופה הנוכחית מראה שזה עובד הפוך ואנחנו רואים החוצה - פגמים, חסמים וחוסרים אצל האחר, בשיפוט גדול - ומה שמתגלה הוא שדרך האחר אנחנו בעצם רואים אצלנו את כל אלו.
אני מאמין בעם שלנו, אני מאמין בארץ שלנו, ואני הכי מאמין בבני אדם שבמהותם הם בני אדם.
אוהב, כואב ומלא בתקווה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו