שנתיים לפטירתו של שלדון אדלסון ז"ל: הערכים והחזון יישארו לעד

"Non fui, fui, non sum, non curo"

"לא הייתי קיים, הייתי קיים, אני אינני קיים, לא אכפת לי!"

את האמרה הלטינית הפשוטה הזאת, ציטוט שמקורו בפילוסוף אפיקורוס, ניתן היה למצוא מקשטת מצבות ברחבי מה שהייתה רומא העתיקה. הוא סבר שאין שום סיבה לפחד מהמוות, מכיוון שכשיבוא - כבר לא נהיה בסביבה כדי לסבול. לדאוג לגבי מותנו, כך טען אפיקורוס, זה חסר היגיון, בדיוק כמו לדאוג מה היה מצבו של העולם לפני שנולדנו לתוכו. במילים אחרות, לאפיקורוס לא היתה סובלנות לרעיון של העולם הבא. הוא האמין בכאן ובעכשיו.

החיים שלאחר המוות

במובן זה היה לו די הרבה במשותף עם הלכי הרוח של היהדות במהלך הדורות - והרבה במשותף עם אותו אדם שהיה החם שביהודים, אדם שעיצב הלכי רוח: אהובנו שלדון. בשנתיים שחלפו מאז ששלדון נפרד מאיתנו הרהרתי רבות בנושא תוחלת החיים. גם קראתי רבות, בין היתר על אפיקורוס. אבל כאשר נתקלתי במשפט "Non fui, fui, non sum, non curo", כל מה שיכולתי לחשוב היה: אתה, אדוני, מעולם לא הכרת את שלדון.

אם אפיקורוס היה מדלג קדימה בזמן 2,300 שנה כדי לפגוש את בעלי, הוא היה מוכרח להמציא סלוגן שונה בתכלית. כי שלדון אכן היה מודאג מהעולם שקדם להיוולדו - אותן מאות שנים שבהן נרדפו היהודים כשלא היתה להם מולדת שתספק להם הגנה, והוא הקדיש את חייו כדי לוודא שמצב זה לא יישנה לעולם. לא בכדי התכנסנו בהר הזיתים: כאן שלדון נח על משכבו, בלב-ליבה של ירושלים שאוחדה לה יחדיו. בירתה של ישראל שנולדה בשנית - זו וזו, הבירה והארץ, הרוויחו עוז והדר מתרומותיו.

ואף שהוא ידע כי כמו כולנו הוא ימות ביום מן הימים, שלדון דאג להבטיח חיים שלאחר המוות משל עצמו. אני לא מתכוונת לכך במובן מטפיזי, למרות שאני באמת ובתמים מאמינה שנשמתי תתייחד שוב עם שלו - ובמקום טוב יותר. כוונתי היא שבאמצעות כל המיזמים המרהיבים שהוא יצר, וכל התרומות שהקדיש לצדקה בהיקפים חסרי תקדים, מי ששורד את שלדון זה לא רק אנחנו - משפחתו וחבריו האוהבים - אלא רבבות אחרים שלא ניתן לספור, בכל רחבי העולם.

מפגש בין יבשה וים

בכל אחד ואחת מהם רוחו ממשיכה להתקיים: בכל עובד אסיר תודה, שזכה לפרנס משפחה מאושרת ובריאה הודות לניהול האדיב של שלדון; בכל נזקק שנחסך ממנו העוני, או שזכה להזדמנות לחינוך או לקצבה לעת זיקנה, הודות לנדבנות של שלדון; בכל חולה שאולי יזכה יום אחד למרפא ולאריכות ימים, הודות לקרן אדלסון למחקר רפואי; בכל יהודי צעיר - ומדובר במאות אלפים מהם! - שגילו את ישראל הודות לתוכנית "תגלית"; בכל ישראלי או אמריקני שחש בטוח יותר והולך זקוף הודות לכך ששלדון קידם והאדיר את שתי האומות הנהדרות האלה.

כל כך הרבה אנשים. כל כך הרבה חיים שונים ששזורים זה בזה. אני חושבת עליהם. ואני נזכרת בטיסות שלי עם שלדון מעל מקאו, בזמן שראינו את שפך נהר הפנינה - ערוץ מים עצום שמתנפץ לנחלים וליובלים רבים מספור, באותה דלתא של מפגש בין יבשת סין והים. גם שלדון היה מעין דלתא. עוצמתו, חזונו וגאונותו היו כה כבירים, שלעולם לא יפסיקו לנהור.

גם אהבתי לשלדון נוהרת אליו כשאנחנו נפגשים במחשבותיי ובחלומותיי, והיא נוהרת לכולכם - ילדיו, נכדיו וחבריו, שמשקפים את הערכים והשאיפות שלו. תודה שהתלכדתם יחד איתי בצורה כל כך נפלאה בשנתיים שחלפו. בכל אחד מכם ישנה הברכה של שלדון.

יהי זכרו ברוך.