מצוקת השיכון מחריפה
בסוף יולי 1952 הציג שר האוצר לוי אשכול בפני הכנסת את תקציב הפיתוח של הממשלה לשנה הקרובה, ובמפתיע לא נכללה בו התייחסות מהותית לנושא השיכון, שנחשב באותה עת לבעיה המרכזית במדינה. כה קשה היתה מצוקת הדיור, עד שראש הממשלה דוד בן־גוריון הצהיר ש"אם בעיית השיכון לא תיפתר - אנשים לא יוכלו להתחתן בארץ הזו".
באותם ימים לא היה, למרבה ההפתעה, משרד ממשלתי ייעודי לטיפול בנושא השיכון. מחלקת העלייה והקליטה של הסוכנות היהודית קבעה את הצרכים, ואילו הגוף המתכנן והמבצע היה משרד העבודה, בניהולה של גולדה מאיר, שהקים עבור העולים שיכונים באזורי פיתוח בנגב ובגליל, בקצב של כ־12 אלף דירות שיכון בשנה.
בסוף יולי 1952 גרו במעברות בארץ כ־150 אלף עולים, שעבורם נקבעה זכאות לשיכון על פי "שיטת הנקודות": חודש ישיבה בארץ זיכה את העולה בנקודה אחת, ושתי נקודות ניתנו לעולה בעד כל חודש ישיבה במעברה. חלק מהעולים שהגיעו לארץ עד מאי 1950 כבר יושבו בשיכונים, או היו בתהליך מעבר, אך על פי קצב התקדמות הבנייה התברר ביולי 1952 שעולה שהגיע לארץ אחרי מאי 1950 ונמצא עדיין במעברה - סיכוייו להיכנס לשיכון בשנתיים־שלוש הבאות היו כמעט אפסיים. זאת מכיוון שהממשלה הקציבה באותה עת לענף הבנייה לעולים 14.5 מיליון לירות בלבד, מתוכם 6.5 מיליון לבניית שיכוני קבע, וכל השאר לשיפוצי צריפונים, בדונים ופחונים במעברות.
במקביל, הפעיל משרד העבודה, בשיתוף עם חברות בנייה, את "תוכנית השיכון העממי", שבמסגרתה הוגרלו שיכונים מוזלים בין משפחות שעמדו בתנאי התוכנית. ביולי 1952, אחרי שיותר מ־35 אלף משפחות נרשמו להגרלה ורק 1,150 דירות הוגרלו - נטשו את התוכנית יותר מ־10,000 משפחות, מבלי שהיתה להן תוכנית דיור חליפית כלשהי.
כשהבינו המשתכנים הוותיקים במעברות שאין עבורם תאריכי יעד למציאת שיכון, הם הפגינו נגד מנהלי המעברות. הללו ניסו להרגיע את הרוחות בהבטחה ש"בקרוב יגיעו תאריכים חדשים".
כך היה פעם: מקצוע החקלאי קורץ לצעירים
שנת 1952 אופיינה בישראל באבטלה הולכת וגוברת, וההורים, שהיו בחלקם הגדול עולים חדשים, התלבטו לאיזה כיוון ישלחו את ילדיהם כדי שירכשו לעצמם בארץ מקצוע מכובד, יציב - ובעיקר מכניס.
לפני קום המדינה לא אוכלסו בתי הספר החקלאיים בתלמידים רבים, אולם החל מ־1950, כשהוברר שכלכלת ישראל תתבסס בחלקה המהותי על חקלאות, החל להסתמן גידול ברמת ההצטרפות של בוגרי כיתות ח' לבתי ספר חקלאיים ברחבי הארץ.
"הקרח סביב מקצוע החקלאות נשבר", אמר מנהל מדור החינוך במשרד החקלאות מנחם רגב, במסיבת עיתונאים שערך המשרד בבית הספר החקלאי מקווה ישראל ב־31 ביולי 1952 בנושא "עתיד לימודי החקלאות בישראל".
מדברי הממונה התברר שבמהלך החודש שחלף קפצה מצבת התלמידים בבתי הספר החקלאיים בארץ. "יחד עם כמעט 1,000 תלמידים חדשים שנרשמו אצלנו ללימודים לשנה הקרובה, נכשיר כ־4,000 צעירים וצעירות במקצוע החקלאי", הצהיר.
"תלמידי בתי הספר החקלאיים שוהים במוסדות החינוך שלנו במסגרת פנימייה", כך דיווח שר החקלאות פרץ נפתלי, והוסיף: "הרי החקלאות היא עניין שדורש טיפול של 24 שעות ביממה, אך בשל הביקוש העצום המתהווה בתחום לימודי חקלאות תיפתח השנה במקווה ישראל גם כיתה אקסטרנית".
בית הספר החקלאי כדורי, שנוסד ב־1933 למרגלות הר תבור, היה הידוע ביותר מסוגו בארץ, בעוד בן שמן היה הגדול ביותר - בשנת הלימודים 1953-1952 למדו בו 678 תלמידים ותלמידות. אחריהם ברשימה עמדו מקווה ישראל, עם 583 תלמידים, וכפר הנוער הדתי בפרדס חנה, עם 300 תלמידים.
שלגוני "ארטיק" פורצים לשוק
ב־8 באוגוסט 1952 יצאו לראשונה טנדרים ומשאיות של חברת הגלידות "ארטיק" משער בית החרושת הגדול שהוקם באזור התעשייה בבת ים ועשו את דרכם לעבר נקודות מכירה בכל רחבי הארץ.
בית החרושת "ארטיק" הוקם על ידי קבוצת משקיעים יהודים מבלגיה, וטקס הנחת אבן הפינה התקיים ב־15 בנובמבר 1951 בהשתתפות שר המסחר והתעשייה דב יוסף.
באותם ימים נדרש חזון מרחיק ראות כדי לדמיין שבמקום שכוח אל של דיונות חול גדולות, כפי שהיו באזור בזמנו, ייבנה מפעל מודרני ומשוכלל לארטיקים. למשקיעים הבלגים היו חזון, ממון וגם קשרים טובים בחלונות הגבוהים בשלטון, בזמנים שבהם שר המסחר והתעשייה הוביל מדיניות שדגלה בסיוע בכל דרך לבתי חרושת חדשים שעשויים לספק עבודה לתושבים, בעיקר לעולים חדשים.
ואכן, "ארטיק", שזכה בהטבות מפליגות, מילא את חלקו בעסקה ועבדו בו בעונות הקיץ יותר מ־600 עובדים, שייצרו מוצרים מעולים במחירים נמוכים. הללו אפשרו חדירה מהירה לכל רחבי הארץ, עד למצב שבו בית החרושת החזיק בנתח של כ־85 אחוזים מכל שוק השלגונים בארץ.
מוצר הדגל של "ארטיק" היה מלבן גלידה וניל או שוקולד עם עטיפת נייר אלומיניום ששידרה יוקרה. השלגון היה מצופה בשכבה דקה של שוקולד איכותי, שהיה נשבר ונמס כשנגסו בו. "דבר מענג שכזה לא בא אל פי מעולם", הסביר תושב תל אביב בשם יורם כץ בכתבה שפורסמה ב"מעריב" תחת הכותרת: "טירוף הארטיק בישראל בשיאו".
"שידורי טלוויזיה - בקרוב"
בסוף יולי 1952 הגיע לארץ דוד סרְנוֹף, יהודי אמריקני בן 61, שהיה חלוץ בתחום שידורי הרדיו והטלוויזיה, יסד את רשת השידור האמריקנית NBC ועמד בראש ענק האלקטרוניקה RCA במשך עשרות שנים. סרנוף הגיע לכאן כדי לקבל תואר חבר כבוד במכון ויצמן למדע ברחובות על הישגיו המדעיים הרבים. בסיוריו בארץ ביקר סרנוף גם בבית החרושת "אמרון", שהוקם שנתיים קודם לכן בחולות מערב הרצליה (לימים הרצליה פיתוח), עסק בייצור מכשירי רדיו לשוק המקומי וב־1952 החל לייצר רדיו ליצוא. סרנוף, שהתרגש למראה קווי הייצור, ציין שהוא ממליץ להתחיל לייצר בישראל גם מכשירי טלוויזיה, שכן "בעזרת טכנולוגיה המפותחת בימים אלה ב־NBC תוכל ישראל לקלוט בתוך חמש שנים שידורי טלוויזיה ישירים מאמריקה". היזם המצליח לא הביא בחשבון את הפוליטיקה הישראלית, שכן רה"מ דוד בן־גוריון התנגד להפעלת שידורי טלוויזיה בישראל.
מס חדש על האזרחים
ב־30 ביולי 1952 נודע על מס חדש שיושת על אזרחי ישראל, שיהיה בהיקף של 10 אחוזים מערך הרכוש שימצאו פקחים מטעם משרד האוצר, "שיבקרו בדירות כל הנישומים בארץ".
ההודעה גרמה לסערה גדולה בציבור, ואזרחים זועמים רבים התכנסו מול ביתו של שר האוצר לוי אשכול וחסמו את הכניסה לרחוב. כבר אחרי שבוע נמסרה הודעה מתקנת, שדיווחה ש"מס 10 אחוזים יושת רק על בעלי רכוש שיימצא בדירות בגובה של 6,000 לירות ומעלה". הציבור נרגע, שכן לרוב רובו לא היה רכוש המשתווה לסכום גבוה שכזה.
"היפנים באים לתעשייה"
מקור שהגדיר עצמו "מוסמך" דיווח לעיתונות העברית בסוף יולי 1951 על "כוונת ממשלת יפן להקים בישראל בקרוב צירות דיפלומטית, שתתמקד בהקמת בתי חרושת תעשייתיים בשיתוף עם הון ישראלי". הידיעה התקבלה בארץ בחשדנות, שכן רק חודשיים קודם לכן הסתיים הכיבוש האמריקני ביפן אחרי מלחמת העולם השנייה. בסופו של דבר נפתחה כאן צירות יפנית רק ב־1955, ושנים רבות חלפו עד שהיפנים נכנסו למעורבות תעשייתית בישראל.
"בריכה אולימפית" תוקם בתל אביב
תל אביב התקנאה במשך שנים בחיפה, שבה היתה כבר ב־1935 בריכה אולימפית, שמשכה לעיר חלק גדול מפעילות ספורט המים בארץ, לרבות תחרויות שחייה, כדורמים, קפיצות למים, ועוד. ב־28 ביולי 1952 בישרה עיריית תל אביב על חתימת הסכם עם קבוצת בעלי הון בראשותה של משפחת עינב, שבו התחייבו היזמים לסיים את בניית הבריכה (שקיבלה את השם "גורדון") עד לפני המכביה הרביעית, שעמדה להתקיים ב־1953. בריכת גורדון נחנכה לבסוף ב־1956 (הצילום הוא מ־1958), והיא פועלת עד היום. בריכה עירונית נוספת, "גלית", פעלה מ־1964 בשכונת יד אליהו.
הנעלמים / מושגי רכב ותחבורה שהיו
פומפה ל"שפריצר" באוטו
האוטומובילים של הזמנים ההם היו פשוטים, בלי כל מיני פיצ'יפקעס וגאדג'טים שהורכבו למען נוחיות הנסיעה, הנהג או הנוסעים מאחור. אחד ה"שפצורים" הראשונים שהוכנסו לאוטומוביל היה המתקן שבתמונה, שהורכב על רצפת המכונית בקרבת רגלו השמאלית של הנהג. בעזרת כמה לחיצות תכופות בראש הפריט יכול היה הנהג לייצר לחץ שעבר דרך הצינורית הגמישה, ובלחץ שנוצר נדחפו מים ממכל גומי קטן בקדמת הרכב למתזים - שכוונו לשמשה.
הצרכנייה / משקאות מפעם
קווינס
משקה מוגז בצבע כתום בעל שם עם ניחוח אמריקני, שהחל להיות משווק בארץ באמצע שנות ה־70 ולווה בקמפיין פרסומי ובמרכזו זמריר (ג'ינגל) קליט, שנוגן ללא הרף מעל גלי האתר והצהיר ש"דור הג'ינס שותה קווינס". היה זה משקה נוסף בסדרה ארוכה של משקאות ישראליים על טוהרת טעם התפוז - מ"קרנה" ועד "קריסטל", מ"קן קל" ועד "קינלי". די מהר למדו הצרכנים שה"קווינס" הוא בעצם פשוט אורנג'דה, רק יקרה יותר.
