מקרה הדריסה של ברק מועלם ז"ל מספר את סיפורה של משטרה קטנה, נחושה, ממוקדת, אך בעיקר ענייה ומופקרת מצד פוליטיקאים.
כמו ברק, כך מרבית השוטרים והשוטרות מצאו עצמם לא פעם עומדים במחסום משטרתי כשדיווח פורץ בקשר על רכב נמלט שנע בפראות לכיוונם. הם חושבים אם לעמוד מול האיום המסוכן, אם להתרחק, אם לשלוף את האקדח ולירות. כנראה אין באמת תשובה אחת ברורה, הכל קורה בהתאם לנסיבות, כשלרוב זה עניין של דקות או שניות עד למפגש עם הרכב הנמלט.
בשניות הללו נדרש השוטר לפעול, לרוב, כפי שאומן, לעצור את הרכב ואת הנהג העבריין. למרבה הצער, הפעילות הכל כך שגרתית הזו עולה למשטרה בפציעת שוטרים ובאובדן חיים. טוב עשה המפכ"ל שבשל רצף האירועים במחסומים חידד לשוטרים את הוראות הפתיחה באש, תוך הדגשה ששוטר רשאי לירות לעבר כל מי שמסכן את חייו בעת ניסיון לפרוץ מחסום.
"כך היה וכך יהיה", הבהיר המפכ"ל. זה נכון, אך המציאות בשטח שונה לגמרי. כמו חיילים, גם השוטרים חוששים ללחוץ על ההדק. החשש הוא מעוד תחקיר ומעוד חקירה, שבה עלולים השוטרים למצוא את עצמם על ספסל הנאשמים.
הוראות פתיחה באש מחייבות את השוטר לזהות אמצעי וכוונה מיידיים ומוחשיים. מהתחקיר הראשוני של שני אירועי הדריסה האחרונים עולה ששניהם עמדו במבחן הפתיחה באש, אך חרף הסכנה הממשית אף כדור לא נורה. כששואלים שוטרים מדוע אינם יורים, התשובה הטראומטית השגורה בפיהם היא האירוע הטעון באום אל־חיראן בינואר 2017, שהסתיים בדריסתו למוות של רס"ב ארז־שאול לוי עמדי ז"ל, בפציעת שוטרים נוספים ובמותו של הדורס יעקוב אבו אלקיעאן.
כחודש לאחר התקרית נפתחה במח"ש בדיקה שנועדה לברר אם ירי השוטרים באירוע מעורר חשד סביר לביצוע עבירה פלילית. עד לסיום הבדיקה הוחשדו השוטרים שסברו שהם בסכנת חיים ב"כשל תפקודי חמור". במאי 2018 פרקליט המדינה סגר את התיק נגדם אך הסאגה לא הסתיימה. משפחת אבו אלקיעאן עתרה לבג"ץ לחקור את השוטרים, ובאוקטובר אשתקד דחו שופטי בג"ץ את העתירה.
איש לא אשם בדריסתו של משולם ז"ל, למעט אותו בן בליעל בן 17. אבל אף אחד בממשלה הנוכחית וגם בקודמותיה לא עשה מאומה לחזק את כבוד השוטר, תדמיתו ושכרו. תוספת לשוטרים היא לא רק כסף, היא אמירת תודה של חברה מתוקנת למגיניה על ההשקעה הגדולה למען הביטחון. צריך לדרוש מהפוליטיקאים - תעלו את שכרם. הם שם תמיד עבורנו, בואו נהיה פעם אחת שם עבורם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו