בתחילת יולי 1952 הגיע לשיאו משבר האנרגיה בישראל - חלק ממשבר עולמי שהחל בתחילת מאי, כתוצאה משביתה כללית של 90 אלף פועלי תעשיית הנפט בארה"ב.
כשנה קודם לכן זימן מנהל חברת החשמל אברהם רוטנברג (אחיו של המייסד פנחס רוטנברג) לפגישה בהולה את שר האוצר דאז, אליעזר קפלן, שבה הודיע רוטנברג לקפלן ש"ללא החלטה מיידית של הממשלה בדבר משטר קיצוב קיצוני בשימוש בחשמל - עלולה חברת החשמל לקרוס, כבר בחודשי הקיץ הקרובים". רוטנברג דרש צמצום בתאורת הרחובות, החשכה של חלונות הראווה, הגבלה קשה על שימוש בחשמל בקרב משקי הבית, מעבר לעבודת לילה בתעשייה כדי להקל את העומס ועוד.
כשהובאו הדברים להכרעת ראש הממשלה דוד בן־גוריון, הוא הפטיר ש"הוספת עיצומים על חשמל, יחד עם משטר הצנע ומצב הרוח הירוד שבמדינה - יגרמו לאפקט ציבורי קשה מאוד". ואולם ברירה אחרת לא היתה, והממשלה נעתרה לרוב דרישות חברת החשמל והוציאה צווים לצמצום הצריכה בחשמל, שכללו גם עונשים כבדים על אלה שלא נענו לדרישות. למשל, די היה שפקחים מטעם החברה מצאו בביקור פתע בדירת משפחה יותר מנורת חשמל אחת בחדר כדי לזמנה למשפט.
בתחילת יולי 1952, ובעקבות ההחמרה הנוספת במשק האנרגיה, נאלצה הממשלה לאשר את דרישת חברת החשמל, שכללה "העלאה לאלתר של מחירי החשמל הביתי ב־45%, עלייה נוספת של 32% במחיר החשמל בתוך שבועות ספורים, חיוב כל בית אב בתשלום מראש של חודשיים צריכה ובדיקה לגבי הפעלת שעון קיץ כפול, של שעתיים קדימה".
חודשיים לאחר מכן, ב־20 בספטמבר 1952, נחתם הסכם השילומים עם גרמניה ובמסגרתו הזמינה המדינה תחנות לייצור חשמל, אך רק ב־1957 התאזן משק החשמל בישראל וכל הגבלות הצריכה בוטלו.
כאן יוקם בית הרבנות הראשית
על מגרש פנוי ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים נערך ב־8 ביולי 1952 טקס הנחת אבן הפינה ל"בית הרבנות הראשית" בנוכחות הרבנים הראשיים, חברי כנסת ושרי הממשלה, שופטי בית המשפט העליון ואישי ציבור נוספים.
המגרש נקנה ב־1946 על ידי הרב הראשי האשכנזי הראשון, יצחק אייזיק הלוי הרצוג (סבו של נשיא המדינה יצחק הרצוג), מכספים שנתרמו על ידי קק"ל.
במסיבת עיתונאים שקדמה לטקס דיווחו ח"כ זרח ורהפטיג וסגן שר הדתות שמשון שפירא, שבבניין המתוכנן, שיהיה בן שלוש קומות, ישוכנו כל מוסדות הרבנות הראשית בישראל. בקומת הקרקע ישוכנו שני בתי הדין הרבניים, בקומה השנייה – בית הדין הרבני העליון לערעורים, ובקומה השלישית - שני אולמות, אחד בן 1,000 מקומות לכינוסים והשני בן 100 מקומות, שישמש לישיבות מועצת הרבנות הראשית. כמו כן, יוקמו בבניין חדרי משרדים, ואף בית כנסת קטן וספרייה תורנית גדולה עם עשרות אלפי ספרי קודש.
"עלויות הקמת הבניין עומדות על כ־300 אלף לירות", כך דיווח סגן השר והוסיף כי "שליש מהמימון הנדרש כבר גויס, והיתרה, כ־200 אלף לירות, תגיע מיהודים טובים בחו"ל, מתוך תקווה שגם אלה לא יקפצו את ידם". הקמת ההיכל הסתיימה ב־1958, והוא נקרא על שם שלמה וולפסון, אביו של סר אייזיק וולפסון, שהיה מראשוני התורמים להקמתו. בתחילת שנות ה־90 שינה היכל שלמה את ייעודו וכיום הוא משמש, בין השאר, קמפוס "המכללה האקדמית הרצוג", ללימודי הוראה ולהכשרות מקצועיות למורים.
מי אחראי לכישלון היצוא?
בשעות הערב של 3 ביולי 1952 נשא שר המסחר והתעשייה, ד"ר דב יוסף, נאום ששודר ב"קול ישראל". נאומים ברדיו של שרים ובעלי תפקידים בכירים במוסדות השלטון בישראל היו עניין שבשגרה בשנות המדינה הראשונות, כש"קול ישראל" פעלה במסגרת משרד ראש הממשלהוהיתה כפופה להנחיות הפקידות הבכירה במשרד.
כבר מתחילת נאומו של השר יוסף יכול היה ציבור המאזינים להבין את גודל המשבר הכלכלי העצום שבו נמצאה מדינת ישראל באותו הזמן, כשהשר דיווח שההפרש בין היבוא לעומת היצוא בשנה הקודמת, 1951, עמד על גירעון של 106 מיליון לירות. היצוא ב־1951 עמד על 16 מיליון לירות בלבד, לעומת יבוא סחורות, חומרי גלם ומוצרים בגובה של 122 מיליון לירות. "נוסף על כך, עלי לבשר בצער לאזרחי ישראל שהמגמה בשנתיים האחרונות היא על המשקל השלילי, שבו היבוא בין שנת 1950 ל־1951 גדל בכ־10%, ואילו היצוא ירד באותו פרק זמן ב־9.7%", דיווח השר, שגם סיפר למאזיניו ש"אמצעי הייצור שעמדו לרשות התעשייה הישראלית ב־1951 אפשרו ייצור מוצרי יצוא בגובה של 115 מיליון לירות, אולם אנו מיצינו רק 14% מפוטנציאל זה".
השר דילג בנאומו על הסיבות הרבות לכישלון היצוא הישראלי, שרובן נבעו מהתנהלות ממשלתית כושלת, ודיווח על "כוונת משרד המסחר והתעשייה להקים במהירות מכון מיוחד שיקדם את היצוא הישראלי במדינות העולם".
חלפו לא פחות משש שנים (!) עד שמכון היצוא הוקם לבסוף, ב־1958.
התיאטראות נגד העיריות
התיאטראות נגד העיריות ב־6 ביולי 1952 כינסו רוב התיאטראות הרפרטואריים בארץ מסיבת עיתונאים, שבה נמסר על "הפסקת העלאה של הצגות בערים הגדולות, בשל החלטת העיריות להטיל מס חדש בגובה של 5% מכלל ההכנסות ברוטו על מכירת כרטיסים להצגות תיאטרון".השחקן והבמאי יוסף ("פפו") מילוא, ממקימי התיאטרון הקאמרי, סיפר ש"הצנע והקשיים הכלכליים הנלווים אליו גרמו לחלק מהציבור לוותר על חוויית הצפייה בהצגות, שבקושי רב מצליחות לשאת את עצמן". ואילו מנחם פריד, נציג הבימה, אמר במרמור ש"הרשויות המקומיות, במקום לפתור את הבעיות הכלכליות של התיאטראות שבתחום שיפוטן, כמקובל בחו"ל, מטילות עלינו מכות קשות מנשוא". שבועיים לאחר מכן נכנעו כל העיריות כולן, והמס בוטל.
סיפורה של עולה בת 88
ב־9 ביולי 1952 הגיע לשדה התעופה לוד גבר כבן 30 בשם אפרים שוורץ, יליד הונגריה, שבא לפגוש את סבתו בת ה־88 - שהגיעה בגפה בטיסת אל על מווינה, אוסטריה. הישישה, דבורה שוורץ, שכל משפחתה נספתה במלחמת העולם השנייה, חייתה גלמודה בכפר נידח בהונגריה, שם עסקה בפיטום אווזים. כחצי שנה קודם לכן היא הצליחה לחצות באישון לילה את הגבול לאוסטריה, ועתה באה לישראל. אף שסבתו לא זיהתה אותו, קרן הנכד אפרים מאושר. הוא התאמץ להציג את עצמו לסבתו בהונגרית, והיא הסתכלה בו בתימהון רב ונראה שלא הבינה את המתרחש סביבה.
הושפלו בגלל צבע עורם?
ראש ממשלת הודו, נהרו, פרסם ביולי 1952 כי קבוצה של יהודים מקהילת "בני ישראל" חזרה להודו זמן קצר לאחר עלייתה לארץ, "שכן הם הושפלו שם על רקע צבע עורם", כך נטען.
בתגובה שלח בן־גוריון מכתב אישי לנהרו, שבו כתב כי "מדובר ב־150 עולים בלבד שחזרו להודו, לעומת אלפים רבים מבני קהילת 'בני ישראל' שנשארו בארץ".
בוא להתארח במדינה שלנו
ב־7 ביולי 1952 נפתח בתל אביב "בית הספר למקצועות המלונאות" שקבע את משכנו במלון רמת אביב, שנפתח רק שנה קודם לכן מצפון לתל אביב והיה הגדול והמפואר ביותר בארץ באותה תקופה. במוסד החדש הוכשרו, במסלולים של 18-12 חודשי לימודים, מלצרים, חדרניות, טבחים ועובדי משרד קבלה. נוסף על לימודי המקצוע במגמות השונות, למדו החניכים גם לימודים כלליים בתחומי הליכות ונימוסים, ידיעת הארץ, היסטוריה ישראלית ועוד. עשר שנים לאחר מכן, ב־1962, נפתח בהרצליה פיתוח בית הספר הממשלתי למלונאות "תדמור", שפעל ברציפות במשך 60 שנה ונסגר בשנת 2020.
הנעלמים / משחקים מפעם
הקדרים / הקטרים באים: משחק של שתי קבוצות ילדים ששוחק בקיץ בבריכה העירונית: חברי קבוצת ה"תוקפים" עמדו על שפת הבריכה, בעוד הקבוצה השנייה, שנקראה "מגינים", היתה במים. כולם צעקו בקול "הקדרים באים, הקדרים באים", וחברי קבוצת המגינים שחו במהירות לעבר שפת המדרכה - בעוד ילדי התוקפים היו אמורים לקפוץ מעל ראשיהם, בלי שמישהו מהמגינים ייגע ברגלם ו"ישרוף" אותם. המנצח היה הילד האחרון שלא נשרף. מקור שמו של משחק זה לא ידוע.
הצרכנייה / מוצרים מפעם
פזטוקס: מוצר נוזלי למלחמה בעונת הקיץ ביתושים ובתיקנים ("ג'וקים"), ששווק בהתחלה בקופסת פח שנקראה "פליט" שהיו שופכים את תוכנה בזהירות לתוך מרסס ידני בשם "פליטיה", ומתיזים את תוכנו ברחבי הבית. לאחר שחברת Shell הבריטית, יצרנית ה"פליט", הפסיקה את השיווק בארץ בלחץ החרם הערבי - ייצרה חברת "פז" הישראלית חיקוי למוצר בצורת אירוסול, שנקרא "פזטוקס", אך הריח האיום והנורא שלו לא תמיד הבהיל את הג'וקים והיתושים.
