הניצחון של ניסים: נשבה במלחמה, עבר עינויים קשים ועכשיו מתגאה בבתו הקצינה

גם 40 שנה אחרי שנשבה במלחמת לבנון הראשונה במהלך מבצע שלום הגליל, הוחזק שנתיים ושמונה חודשים בשבי בדמשק ושוחרר בעסקת שבויים - הסיוטים עדיין רודפים את ניסים שלם. "השבי לעולם לא עוזב אותך", הוא מסביר.

פגשנו אותו, את בתו דניאל ואת אשתו מירה בביתם. דניאל בדיוק סיימה קורס מ"פ במג"ל (מערך גיבוי לחימה). לפני כן שירתה בנח"ל, אבל היא עדיין מחזיקה בכומתה הירוקה ובנעליים האדומות שקיבלה כשהתגייסה לגרעין - כמחווה לאביה, שלסיפורו הקשה נחשפה רק בגיל 10.

כשנפל בשבי היה חייל צעיר בן 18. "התגייסתי לגדוד נח"ל", הוא מספר וניכר שקשה לו. "היינו בצבא רק כמה חודשים. היינו במחנה 80, ואז התחילו ההלוויות הראשונות של חללי המלחמה. אבל אנחנו היינו בטירונות, לא חשבנו לרגע שיעלו אותנו ללבנון".

לאחר טירונות במחנה 80, שבחלקה סייעו בפינוי ימית, הם נשלחו לשמור במושב נעמה שבבקעת הירדן. אחרי פחות משבועיים הודיעו להם שהם עולים ללבנון. "זה היה הלם טוטאלי", ניסים מודה. "היינו מאוד צעירים, לא חשבנו שאנחנו מוכנים בכלל. נכון שסיימנו טירונות, אבל ברובה התעסקנו בפינוי סיני ובשמירות".

"קשה לשים על שבוי את נטל השאלה מה המחיר שאתה מוכן שישלמו עבורך כדי שתחזור בעצם לחיים. חלק מהעניין הוא ערבות הדדית"

 

הנסיעה ללבנון היתה ארוכה ושקטה. "היתה דממה נוראית באוטובוס", הוא נזכר. "הבנו שאנחנו נכנסים למשהו שונה. ראינו דרך החלונות בניינים, נגמ"שים וטנקים שרופים, וקלטנו שזה אמיתי". על השולחן בסלון ביתו מונחות שלוש תמונות מאותם ימים, התמונות האחרונות שצילם במצלמת הפוקט שלו בטרם נשבה. היות שמפקדיו הבינו שהוא לא עדכן את הוריו שהוא לוחם בלבנון, הוא נשלח לביתו זמן קצר אחרי שעלה לשם. את המצלמה, שהתקלקלה, הוא השאיר אצל אמו. ניסים הבטיח שיתקן אותה כשיחזור מהמלחמה, אבל מאז עברו כמעט שלוש שנים עד ששב הביתה. בהיעדרו הביאה האם את המצלמה למפקדיו, שדאגו לפתח את התמונות.

"ללבנון חזרתי בשבת", הוא ממשיך. "זה היה בספטמבר 1982. היתה הפסקת אש, ושלחו אותנו למארב. כל הנורות האדומות לא דלקו, ואף אחד מהמפקדים לא עלה על זה שהסורים הציבו גם הם מארב מתוכנן שנפלנו לתוכו. הייתי בחור חזק וחברותי, כל העולם היה מונח בכף ידי, חשבתי ששום דבר יכול לפגוע בי. פתאום הכל התמוטט בבת אחת. שבי זה לא דבר קל. סגרו אותי בצינוק, לבד, כמעט שלוש שנים".

מכות וחניקות בשבי

באותו מארב נשבו שמונה חיילי נח"ל. שישה נלקחו על ידי מחבלי פת"ח, ושוחררו כעבור שנה וחודשיים בעסקת שבויים תמורת 4,700 מחבלים. ניסים וחייל נוסף, יוסף גרוף, הוחזקו בדמשק על ידי ארגון החזית העממית לשחרור פלשתין של אחמד ג'יבריל. "הפרידו בינינו באלימות", הוא אומר בכאב. "קשרו אותנו והעלו אותנו למכונית. נסענו שעות מלבנון לדמשק, וכל הדרך עבר לי בראש שאני הולך אל הלא נודע".

בשנתיים ושמונה חודשים שבהם הוחזק בשבי סבל ניסים מהתעללויות, שכללו בין היתר מכות, בעיטות, הטבעות, חניקות, שטיפת מוח ועוד. הוא אף הוחזק כבול למיטת ברזל במשך חודשים. כשיצא מהצינוק, הכה את שוביו. עד היום הזיכרונות הקשים והתחושות מהסיוט שעבר מציפים אותו מחדש. 

"במשך תקופה ארוכה נחשבנו לנעדרים", הוא מספר. "אמרו לנו שלא יודעים עלינו כלום בארץ, כדי שנאבד את התקווה. אמרו לנו, 'אנחנו בכל רגע יכולים להרוג אתכם, אף אחד לא יודע שאתם חיים'". לאחר כשנה גילתה ישראל כי השניים מוחזקים בידי ארגונו של ג'יבריל. בשלב זה כבר נכנס הצלב האדום לתמונה, ונציגיו פגשו את השבויים. בשלב מסוים וכחלק ממאמצי ישראל להפעיל לחץ על ארגון הטרור, חטפו כוחות הביטחון את אחיינו של מזכ"ל הארגון.

בשנת 1985 התקיימה "עסקת ג'יבריל". בחודש מאי באותה השנה שוחררו ניסים, יוסף וחזי שי, אשר נשבה בקרב בסולטן יעקב ביוני 1982. תמורת שחרורם העבירה ישראל לידי הארגון 1,150 מחבלים - ובהם השייח' אחמד יאסין, המחבל קוזו אוקמוטו שביצע טבח בנמל התעופה בלוד בשנת 1972, והאחיין של רג'וב. העסקה השנויה במחלוקת גררה ביקורת ציבורית רחבה.

"המחיר הוא קשה, אין ספק", אומר ניסים. "האם צריך להיות קו אדום? כל הזמן יש את הוויכוח הזה, אני לא יודע להגיד. קשה לשים על שבוי את נטל השאלה מה המחיר שאתה מוכן שישלמו עבורך כדי שתחזור בעצם לחיים. חלק מהעניין הוא ערבות הדדית. החיילים יודעים שהצבא יעשה הכל כדי להחזיר אותם".

ניסים חזר הביתה במצב נפשי קשה. "אף אחד לא הבין אז מה קורה עם שבויי מלחמה", הוא אומר. "לא הבינו שאי אפשר להעביר אדם ממצב אחד למצב שני כמו בלחיצת כפתור. זה לא עובד ככה". לדבריו, אביו סירב לדבר עימו בכלל על תקופת השבי. "עד רגעיו האחרונים הוא לא הסכים לדבר על כך", הוא אומר. "כאילו סגרנו הכל בקופסה והוא זרק אותה. הוא חשב שאם לא נדבר על זה, זה יעבור. אני חשבתי שטוב לדבר על זה".

"גאה בסיפור של אבא"

כילדה, דניאל לא ידעה כאמור על קורותיו של אביה בעת שירותו הצבאי. "אבא שלי היה פעיל בעמותת 'ערים בלילה'", היא מתארת. "יצאנו לטיולים ולאירועים משותפים, אבל אף פעם לא סיפרו לנו על כך שנפל בשבי".

אבל היו סימנים למצבו של ניסים - בעיקר היו אלו הסיוטים בלילות. "הילדים ידעו שכשאבא ישן בצהריים, זה מפני שהוא לא ישן טוב בלילה ושהם צריכים ללכת על קצות האצבעות", מסבירה הרעיה מירה, "הילדים הבינו שאבא לא הרגיש טוב ושצריך לשמור עליו. הם הבינו שעליהם להיות שקטים ולא להזמין חברים. הם סיגלו לעצמם, בלי להבין למה, התנהגות מכילה עם המון כבוד וסבלנות".

"אני מתגאה בסיפור של אבא שלי. כשאני מספרת את הסיפור שלו, אומרים לי 'לא הגיוני שהוא היה שבוי מלחמה, הוא בן אדם רגיל לגמרי'"

 

אבל מאז שהילדים גילו את "הסוד", נפתח הסכר. ניסים, היום בן 58, מרבה לשתף ולגולל בפניהם את סיפורו. גם היום, שנים אחרי שדניאל גילתה על כך, היא עדיין לומדת בכל פעם פרטים חדשים על תקופת השבי. סיפור חייו והשיקום שעבר מלווים אותה לכל מקום - אבל מבחינתה לא מדובר בנטל. "להפך", היא מסבירה. "אני מתגאה בסיפור של אבא שלי".

לדבריה היא גאה בדרך שהוא עשה עד היום. "כשאני מספרת את הסיפור שלו לאנשים שמכירים אותו, הם אומרים לי, 'לא הגיוני שאבא שלך היה שבוי מלחמה, הוא בן אדם רגיל לגמרי'. כל החיים שלו הוא מטפל בנוער, משקיע באנשים. הוא מוציא מזה את הכוחות".

ניסים הצליח לשקם את חייו. הוא התחתן ונולדו לו שלושה ילדים, מור והתאומים דניאל ואלמוג. הוא משמש יו"ר תנועת הנוער הלאומי בית"ר, ומרצה על חייו. על דניאל הוא אומר: "אני גאה בה מאוד. לא כולם מוכנים לתת מעצמם ככה".