ב־20 ביוני 1952 דיווח דובר משרד המסחר והתעשייה על "עלייה צפויה במחיר העוף, שיימכר החל מהשבוע במחיר של 2 לירות לק"ג, ולעומת זאת התייקרות הקרפיונים והביצים נדחית לשבוע הבא". ההודעה גרמה לתגובות סוערות בציבור ומעל דפי העיתונות העברית. "ברצוני להביע את תמיהתי", כך נכתב באותו השבוע ב"מעריב" על ידי העיתונאי ישראל קמחי, ששאל: "האם יש בנמצא במשרד המסחר והתעשייה פקידים כלשהם שמעסיקים את ראשם בשאלה כיצד ניתן אולי להוזיל את מיני המזונות? או שיכולתם משגת רק עד כדי ניסוח חודשי של הודעה לציבור על התייקרות נוספת ומסירתה לדובר לצורך הפצה? ובכל שאר ימי החודש, מה הם עושים שם בדיוק הפקידים בכדי להיטיב עם העם?".
הלן קלר נפרדת מארץ הקודש
בהתרגשות רבה, כשחיוך נסוך על פניה והיא מוקפת קהל סקרנים גדול, הגיעה הלן קלר בבוקרו של 20 ביוני 1952 לנמל התעופה לוד, לאחר ביקור של 15 יום בישראל. קלר, אז בת 72, היתה ידועה ונערצת בעולם כולו בזכות יכולתה המופלאה להתמודד עם מגבלותיה בהיותה חירשת־עיוורת מגיל צעיר מאוד. "אני עוזבת את ארץ הקודש בתחושה של התרוממות רוח, ביודעי כעת את היחס הטוב אשר לו זוכים מאותגרי גוף ונפש במדינת ישראל", אמרה לפני עלייתה למטוס, בדרכה לאירופה.
הנעלמים / תוכניות רדיו מפעם
בית המשפט
תוכנית פופולרית באורך שעה ששודרה בקול ישראל בפורמט שאותו הגה ושידר יעקב בן הרצל (בתמונה), שהיה שדרן בקול ישראל ומשפטן בהשכלתו. בכל תוכנית בוים באולפן משפט אמיתי שהתרחש בעבר בישראל או בחו"ל, והשתתפו בשידור השופט שלמה תוסייה־כהן כאב בית הדין, התובע היה פרקליט מחוז תל אביב יעקב בר־אור (סגנו של גדעון האוזנר במשפט אייכמן), והסנגורים היו גבריאל בך, לימים שופט בית המשפט העליון, ואחרים.
לב הישימון הישראלי
בסוף יוני 1952, שנה וחצי לאחר הקמתו, הגיע עיתונאי מטעם "על המשמר" לבקר בתל ירוחם (לימים "ירוחם") שבנגב, שנחשב לנידח שביישובי האזור. "גמאתי את 40 הק"מ מבאר שבע עד כאן ב־45 דקות", כתב חיים הרשפלד והוסיף ש"הנוף נותר כשהיה, צחיח וחדגוני. ברוכים הבאים ללב הישימון הישראלי".
"החיים החומריים של תושבי מעברת תל ירוחם טובים", כך דיווח העיתונאי, "הם גרים בצריפים מעץ, כל הגברים עובדים באזור באר שבע, על המדפים בצרכנייה יש שפע של מוצרים, הילדים לבושים יפה ונראים נקיים, ורק המרחק מכל נקודת יישוב אחרת גורם לתושבים תחושה קשה של בדידות ואומללות".
מעברת תל ירוחם הוקמה בט"ו בשבט 1951, במסגרת יוזמה של הסוכנות היהודית שקראה לוותיקי בני הקיבוצים "להפשיל שרוולים, להתנדב ולסייע ביישובם של העולים החדשים ברחבי הארץ". אמנון זעיר, בן קיבוץ גן שמואל שהיה בן 36 באותה העת, נענה לקריאה ועבר לתל ירוחם כדי להקים במקום מעברה לעולים מרומניה.
באותו הזמן, 1952, חיו במעברת תל ירוחם 400 יוצאי רומניה. במהלך שנות ה־50 התווספו למקום עולים ממרוקו, מפרס ומהודו, המעברה פורקה ובמקומה הוקם ב־1962 יישוב הקבע ירוחם, שנחשב במשך שנים סמל לכישלון עיירות הפיתוח בגלל הגירה שלילית בלתי פוסקת ממנו. כיום מתגוררים בירוחם 11 אלף נפש, והמקום, בהנהגת ראשת המועצה טל אוחנה, נחשב לסיפור הצלחה.
הצרכנייה / פריטים מפעם
תבנית לקוביות קרח
פריט שהיה חובה בכל בית בזמנים ההם, לפני המזגנים והפטנטים בדלת המקרר: תבנית אלומיניום קלה מולאה במים (מהברז...) והוכנסה למשמרת לילה בתוך הפריזר ("מקפיא") של המקרר הביתי. עד הבוקר היו המים קופאים והופכים לקוביות בתוך מין "מגירות" בתבנית, וכדי לחלצן היו מרימים את ידית המנוף (בתמונה), שהיתה מפרידה ומחלצת את קוביות הקרח, שקיררו במהרה את המשקאות הקלים שהוכנו מערבוב של תרכיז מיץ ומים.
"בקישון יפליגו אוניות"
"בעקבות מבצע הנדסי עצום בגודלו נוכל בקרוב לחזות במו עינינו באוניות שלא יסיימו את מסען בנמל חיפה אלא ימשיכו הלאה לעבר אחיו הצעיר, נמל הקישון" נמסר ב־25 ביוני 1952, "ויפליגו ממנו במעלה הנהר הנמצא בהליכי הרחבה, עד שיגיעו למרכז פריקה וטעינה מודרני כמקובל בגדולים שבנמלי אירופה".
כידוע, מאומה מכל הפנטזיה המתוארת כאן לא התרחש, חוץ מאשר העמקת ערוץ הקישון, אם כי הוא מעולם לא הגיע לגודל של נהר, כמתואר.
גדר תיל נגד רחצה בים
מנכ"ל משרד הבריאות, ד"ר חיים שיבא, העביר בשבוע האחרון של יוני 1952 מברק דחוף למנהל מחלקת הבריאות בעיריית תל אביב, ד"ר אפרים כהן, ובו "איסור לאלתר של רחצה בים תל אביב בשל זיהום". במברקו הציע שיבא לכהן להקים "גדר תיל קוצני" בקטע המערבי שבין הרחובות טרומפלדור וגורדון, שתמנע ירידה לחוף. במענה לפנייתו של ד"ר שיבא נשלח אליו מברק מטעם עיריית תל אביב, ובו נכתב ש"בעיית הזיהום לא היתה מתקיימת כלל אילו הממשלה היתה נענית לתחנונינו זה חצי שנה ומקצה לנו את כמות הכלור הנדרשת כדי להפעיל את מתקני הטיהור שבקרבת החוף".
שר על הכוונת
בסביבות השעה עשר בערב שבת, 20 ביוני 1952, שמעו בני משפחת פנקס, שגרו ברחוב רמח"ל 6 בתל אביב, קול של נפילת חפץ במרפסת ביתם, שהתברר כרימון נפץ עקר. דוד פנקס, שאל ביתו הושלך הרימון, כיהן בכנסת מטעם תנועת המזרחי הציונית־דתית ושימש שר התחבורה בממשלת ישראל. באותו הזמן פרץ בעולם משבר נפט, וגם כלכלת ישראל נאלצה להצטמצם בכל מה שכרוך באנרגיה ובתחבורה. בין השאר, נצטוו בעלי הרכבים לבחור יום אחד בשבוע שבו יושבת רכבם, ואילו יום ההשבתה הנוסף נקבע על ידי שר התחבורה פנקס כיום השבת.
צו זה הוציא מהכלים רבים, שטענו זה מכבר שבישראל מתקיימת כפייה דתית, לאחר שבחודשים האחרונים נידון הנושא גם במסגרת הפוליטית. זאת אחרי שקבוצה מאנשי מפ"ם (מפלגת פועלים מאוחדת), בראשותו של ח"כ ד"ר משה סנה, ערכה בתחילת יוני 1952 כנס בירושלים, שבו הכריזה על "מלחמה פעילה הן בדת והן בכפייה הדתית". תנועה אידיאולוגית אחרת של מתנגדי דת נקראה "הכנענים". היא הוקמה בתל אביב כבר ב־1939, וחבריה דגלו בהקמת חברה עברית חדשה בארץ ישראל, תוך התנתקות מהמסורת ומהדת.
במוצאי השבת שלאחר הטלת הרימון זיהו שני שוטרי החרש שתצפתו בקרבת הבית שני צעירים שנכנסו במהירות לחדר המדרגות בביתו של פנקס, ומייד לאחר צאתם נשמע פיצוץ עז שהרעיד את הבניין וסביבתו. במרדף שהתפתח תפסו השוטרים את הנמלטים, שזוהו כעמוס קינן, ממנהיגי תנועת "הכנענים", וחבר תנועה נוסף בשם שאלתיאל בן יאיר. במשפטם שמרו השניים על זכות השתיקה, וכשהדיונים הגיעו לערכאות בג"ץ הם זוכו מחמת הספק.
שר התחבורה דוד פנקס נפטר מהתקף לב פחות מחודשיים לאחר ההתקפה על ביתו, ומקורביו טענו ש"ליבו נשבר בשל האופן המזלזל שבו התייחסו חבריו לשולחן הממשלה לניסיון ההתנקשות בחייו".
צילום: פריץ כהן, לע"מ
התייקרות הקרפיונים נדחית בשבוע
דוד צבי פנקס חותם על מגילת העצמאות, לצד דוד בן־גוריון ומשה שרת
חפשו: חוק הנפט הישראלי יוצא לדרך
יוזמה ראשונה לחיפוש נפט בשטחי ארץ ישראל החלה בשלהי התקופה העות'מאנית, עם זיכיון שרכשה חברה אמריקנית ב־1914. המיזם לא יצא אל הפועל, שכן חודשים ספורים לאחר מכן פרצה מלחמת העולם הראשונה.
בשנות ה־30 ערכו שלטונות המנדט סקר גיאולוגי בשטחי ארץ ישראל, שרמז על אפשרויות לאיתור נפט, בעיקר בנגב ובאזור ים המלח. הפעם הזיכיונות לא הגיעו לכלל מימוש בגלל המרד הערבי בארץ ישראל ולאחר מכן - מלחמת העולם השנייה.
המדינה השקיעה מאמץ מיוחד מייד עם הקמתה לקידום חוק בנושא "הסדרת חיפושי נפט בישראל", שאושר על ידי הממשלה ב־23 ביוני 1952. על פי חוק הנפט, חולקה ישראל לארבעה אזורים, ובמהלך 1953 נרכשו מהמדינה על ידי יזמים שונים לא פחות מ־31 רישיונות לחיפוש נפט. כל רישיון הקנה לרוכש זכות לארבעה קידוחים באזור שהוקצה לו. תמלוגי המדינה עבור הנפט שיופק נקבעו על 13.5%, והחברה המפיקה התחייבה גם לשלם לקופת המדינה מס על רווחיה בגובה של 50%.
70 שנים חלפו מאז חלוקת זיכיונות, אך עדיין לא אותר נפט בישראל, אף על פי שפותחו בה לא פחות מ־400 אתרי קידוח. יוצא מכלל זה היה בקידוח חוליקאת (בתמונה, ליד המושב חלץ, 7 ק"מ מצפון לשדרות), שם אותר ב־1955 שדה נפט קטן, שממנו הופק נפט בשווי של כ־450 מיליון דולר במהלך 50 שנות קיומו.
דייויד סלע הוא יו"ר המועצה לקידום המורשת הישראלית ועורך אתר נוסטלגיה אונליין
יש לכם תמונות או מזכרות מימיה הראשונים של המדינה? כתבו לנו: Yor@ShimurIsrael.Org
צילום: AVRAM GRAICER מתוך ויקיפדיה
צילום: פאול גולדמן, באדיבות מוזיאון ארץ ישראל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו