מדינה בדרך: מדריך הטרמפיסט לישראל

פעם, לפני שנים, כשהיינו נוסעים ברכב ומישהו היה מבקש טרמפ, היינו עוצרים בחיוך, שואלים לאן הוא צריך. כל ישראל חברים. היום אין כמעט טרמפיסטים. החשש מקורונה, הפגיעה בביטחון האישי והפחד מטרור עשו את שלהם. לכן איש־איש לדרכו, במכוניתו.

יצאנו בשבוע שעבר לבדוק אם לכבוד יום הולדתה ה־74 של המדינה נותרו בכביש אנשים שלא איבדו את האמון. הייתי סקפטי, אמרתי שאתן לטרמפ הראשון שעה מקסימום. אם האצבע המורמת לא תעבוד, אארוז את העט והמחברת ואחזור הביתה.

08:00, ברכב של מנחם בן־שימול: יוצאים לדרך צפונה, ולומדים "מה קורה כשמתים"

כביש החוף, קצת לפני הכניסה לכפר שמריהו, רכבים עברו על האספלט, לא שמו לב לשני הטרמפיסטים – הצלמת אפרת ואני - שעמדו בצד לבד. עברו עשר דקות, עשרים, ושום גלגל הצלה לא נראה באופק, עד שהונדה סיוויק ישנה האטה ליד תחנת ההסעה. מנחם בן־שימול, נהג משאית בנתב"ג, פתח חלון ושאל 'לאן?' אמרנו שלאן שהוא מגיע, אנחנו איתו.

בן־שימול בדיוק סיים משמרת לילה בנמל התעופה, הביא את בנו בן השנה וחצי למעון בראשון לציון ועשה את הדרך הארוכה לצפת, שם גדל ושם נערכה בלילה הלווייתה של קרובת משפחה. הוא מתכוון להגיע על הבוקר לתחילת השבעה. "אשתי הציעה שאקח איתי טרמפיסטים כדי שלא אירדם", הסביר כשסימני העייפות נראים היטב על פניו.

בעידן הנוכחי, אתה לא מפחד להעלות זרים לרכב?

"אני עוצר רק ליהודים. לא לערבים ולא לבחורות שעומדות לבד. לא רוצה אחרי זה תלונות ובעיות. ראיתי אתכם, בחור ובחורה, יהודים טובים, אז עצרתי. יש בורא עולם ויש סכין להגנה".

בן־שימול, בן 31, נשוי חמש שנים, ומייד אפשר לעלות על מיקומו במפה הפוליטית. "המצב מחמיר מיום ליום, ולכן אני לא מצביע לא לראשות העיר ולא לראשות הממשלה, זה נבלה וזה טריפה. אין אמון. כל אחד דואג לכיס שלו. אני ימני קיצוני. אם יהיה מישהו שיבטיח שהוא ייפטר מהערבים, אני אצביע בשבילו".

זה אפשרי?

"בטח, עם צבא כמו שיש לנו. יש מי שעוצר היום את פוטין? צריך מישהו עם ביצים, כמו בן גביר, שהוא היחיד שאומר - אבל לא אומר שיבצע. אני לא מצביע, כי אני לא אוהב פוליטיקאים. מה הדעות שלך?"

עניתי שאיפשהו במרכז, מאמין ששני הצדדים צריכים לחיות ביחד, עם פשרות. בן־שימול התאכזב. "אתה מאמין בשלום", גיחך. "אם לא נותנים ליהודים לצעוד עם דגלי ישראל בירושלים, הבירה, זה שיא הביזיון.

"תגיד, ראית פעם אצל יהודי בית כזה?" בן־שימול הצביע על הבתים המתקלפים בג'יסר א־זרקא, כשהמכונית חולפת בדיוק על פניהם. "יש לי חברים ערבים", הפתיע. "רק בחוץ זה מכוער, אבל בפנים זה ארמון".

אז יש לך חברים ערבים?

"היו איתי בצבא, יש ברירה?"

אותם היית מסלק?

"מסלק. אין אמונה בגויים".

בן־שימול סיפר שהוא מנפגעי קריסת חברת פרי נדל"ן. הפסיד לדבריו 450 אלף שקל בדירה שקנה ברמלה וכלל לא נבנתה. לעדותו, הוא לא הזיל דמעה כשמייסד החברה, היזם אלדד פרי, נרצח באוקטובר האחרון. "לא מרחם עליו ולא על משפחתו", הודיע. "למזלי, זכיתי בהגרלת מחיר למשתכן בגני יבנה. אני תמיד משאיר משהו בצד, כי מגיל 8 אני עובד כמו חמור. זה מה שלימדו בבית, לעבוד ולהתפרנס".

ואתה מסתדר בחיים?

"לא מחסיר מאשתי ומהילד דבר. לא מחכה למבצעים בסופר, וזה בגלל שהתנהלתי נכון ואני שומע מסביב על חברים שמצמצמים באוכל. תבין, הבגד הראשון שקניתי כשהבן שלי נולד היה של מכבי חיפה. הדבר היחיד שאשקיע בו זה כדורגל, שיהיה שחקן, כי עם לימודים אני לא ממש מסתדר. למדתי עשר שנים והספיק לי".

אתה רוצה שהוא יהיה עשיר?

"גם להיות עשיר זה לא כזה טוב, צריך שיהיה כסף. בסוף, כשמתים, כולם נכנסים לאותו בור", צחק. אחר החנה את הרכב בתחנת הדלק בבת שלמה, לא רחוק מזיכרון יעקב, לקנות לעצמו קפה של בוקר. אז אמרנו תודה ונפרדנו.

9:08, ברכב של אליאב בר־אילן: היה הכי כיף עם הילדים בקורונה, שלא לדבר על האקזיט

טיפ ראשון לטרמפיסט המתחיל. הכי קל לתפוס הסעה בתחנות דלק, שם אין לנהגים לאן לברוח. מה שנותר הוא לשאול לאן מגיעים, ואז זה קל כמעט כמו לדוג בחבית. אליאב בר־אילן מאור עקיבא הזמין אותנו בכיף להתארח בתוך הסיטרואן הקטנטונת.

"אני במקור ממצפה נטופה (יישוב קהילתי דתי בגליל התחתון; א"ל), ואצלנו במגזר חלק מחוויית ההתבגרות זה לחרוש את הארץ בטרמפים", רמז לכיפה שעל ראשו.

בר־אילן, בן 33, נשוי פלוס שלושה, התנצל שהטרמפ יהיה קצר, עשר דקות נסיעה עד לאזור התעשייה ביקנעם, שם נמצא מקום עבודתו. כן, הוא הייטקיסט שעובד בחברת NVIDIA האמריקנית, אותה ענקית שבבים שלפני שלוש שנים קנתה את מלאנוקס הישראלית תמורת 6.9 מיליארד דולר.

"הייתי בזמן האקזיט, אבל עבור העובדים הפשוטים זה לא שינה חיים, אפשר להגיד שזה היה נחמד", אמר, ומיהר להסביר: "מלאנוקס היא לא סטארט־אפ שעשה אקזיט, אלא חברה מבוססת במשך 20 שנה, שהונפקה בבורסה. כשהיא נקנתה, סדרי הגודל שלה היו אחרים מבחינת העובדים, וזה בסדר. אני שמח שהעושר מכספי הקנייה התחלק בין 3,000 עובדים ולא בין 50, כמו שקורה בסטארט־אפ קטן".

אתה מסודר?

"היתה לי שנה נהדרת. קנינו בית באור עקיבא, הילדים גדלים. לא אגיד שאני עשיר, אבל אין לי דאגות כלכליות ברמה היומיומית. מצד שני, יש תחושה לא נעימה בשנים האחרונות שיש שתי כלכלות נפרדות במדינה. בשנה האחרונה זה אפילו התעצם. לאורך השנים הלאה זה לא יבנה כאן חברה בריאה".

בחרת את המקצוע בגלל החיים הטובים?

"אני איכשהו מסתגל לבחירות שלי. בזמנו, אחרי שהגיעו תוצאות המבחן הפסיכומטרי, שאלתי את אבא שלי במה לבחור, הנדסת חשמל או הנדסת חומרים? אמר שנראה לו חשמל, לא ידעתי אז בכלל שיש כסף בהייטק, ועוד היו לי חלומות להיות מורה".

אמרתי לבר־אילן שהחיים הטובים לא כל כך מסתדרים עם הרכב הקטנטן שבו התכנסנו. הוא הסביר שמדובר רק ברכב השני של המשפחה, וזו גם הפעם היחידה בשבוע שהוא מגיע למשרד, בשאר הימים העבודה מתבצעת מהבית.

"אין דבר יותר טוב להורה עם ילדים קטנים מאשר השינוי שהגיע בזמן הקורונה", הוא משוכנע. "מסתגלים מהר, ואני לא חושב שהפרודוקטיביות ירדה. יש אצלנו גמישות, ומי שלא נוח לו עם עבודה מהבית יכול להגיע למשרד. מבחינתי, אם אני יכול להוציא את הילד מבית הספר ולאכול איתו ארוחת צהריים, זה דבר עצום".

שאלתי אם יש בהייטק חיים חוץ מעבודה. "במיוחד הילדים ממלאים את הזמן", השיב. "אני כן רוצה להיות מעורב בקהילה. אני חי באור עקיבא ומלמד פעם בשבוע מתמטיקה בתיכון שנמצא במרחק הליכה מהבית. טוב לי במקום שאני נמצא בו".

9:23, ברכב של בני גנין: אין סיכוי שיחזור לחיות במקום עם פחות מתשע מעלות

חיכינו אולי שלוש דקות עד שהסיאט ארונה של בני גנין עצרה ביציאה מיקנעם. גם הוא עובד בחברת הייטק מקומית, בוסטון סיינטיפיק, שעוסקת בפיתוח טכנולוגיות רפואיות - אבל מייד הבהיר שהוא פחות בצד המרוויח ויותר בצד היצרני.

גנין, בן 52, עלה לפני כ־20 שנה ממוהילב, העיר השלישית בגודלה בבלארוס, והיום מתגורר ביקנעם. "ידעתם ששר האוצר ליברמן מגיע בכלל ממולדובה? ואני אומר לכם שבכל תפקיד שהוא יבצע, לא יהיה לנו טוב", אמר ומייד הסביר את נחרצותו: "הנשים ממולדובה נפלאות, הגברים קצת פחות. היתה לי חברה משם. חכמות, יודעות לבשל".

מעל לדשבורד, ברכב של גנין, תלוי מפיץ ריח בצורת דגל ישראל. שאלתי אם בסך הכל טוב לו כאן או רע. "יקר מדי, אבל אני מרגיש פה בבית", ענה. "חברים שואלים אם הייתי חוזר לבלארוס, ואני אומר שאין סיכוי שאגיע למקום שבו יש טמפרטורה מתחת לתשע מעלות צלזיוס. קר מדי בשבילי".

הוא הצביע על השדות הפורחים בצידי הדרך. "תסתכל! אני מאוד אוהב לטייל בארץ. תן לי את חמי געש, חמי יואב. מאוד אוהב לבקר שם".

שאלנו לאן הוא נוסע על הבוקר, ואז הדהים שהוא צריך להגיע לנשר. "אחי, פימה, נפטר אתמול, אבל זאת גם היתה אשמתו", סיפר. "הוא לא הרגיש טוב, לקחו אותו לבית חולים, לא רצה להישאר. היו לו גם בעיות שתייה. היה צריך לטפל בעצמו".

אמרנו שאנחנו משתתפים בצערו ושהיינו מבינים אם היה מוותר ולא לוקח אותנו, אבל גנין חייך. "אני תמיד לוקח, כדי שלא ישעמם וגם כדי להכיר אנשים חדשים. פעם, ביום ההולדת שלי, לקחתי טרמפיסטים והם נדהמו כששרו לכבודי בטלפון".

חברתו של פימה, אחיו המנוח של גנין, התקשרה לברר אם בני מגיע, וגנין עדכן שבתוך חמש דקות הוא אצלה. ירדנו בצומת יגור, לא לפני שהשתתפנו שוב בצערו, והוא איחל לנו הצלחה בהמשך המסע.

9:54, עם יעקב גאולה ברכב של משה: פעם נתקע לילה שלם בטרמפיאדה בצומת גולני

עמדנו על כביש 70, לכיוון צומת אחיהוד. המזל שנראה מאיר פנים החל להיעלם, והשמש דפקה על הראש בדיוק כשהבנתי ששכחתי את קרם ההגנה בבית. מכוניות עברו, לא נראה היה שמישהו יעצור. אולי ניידת המשטרה, שעמדה בסמוך, היא זו שהבריחה אוספים פוטנציאליים.

לפתע הגיע לתחנה יעקב גאולה, תלמיד ישיבה מבאר יעקב, המתגורר ברכסים, מועצה מקומית שרחוקה כמה דקות נסיעה מפה. היה לנו חשוב לקבל טיפ מפיו, כמומחה לטרמפים. "יש ימים שבהם יהיה לכם טרמפ אחרי טרמפ, והיה לי גם מקרה שלילה שלם נתקעתי בצומת גולני", סיפר. "כשעוצרים טרמפים מביאים את זה בחשבון".

אלא שידי הקסם של גאולה שינו את המזל. שתי דקות אחרי שהרים אצבע עצרה לפנינו מיצובישי לנסר. נהג דתי שנסע, איך לא, לרכסים, הביא את תלמיד הישיבה עד לביתו.

נדחסנו גם אנחנו איתו פנימה. אמנם לא ידענו איפה זה רכסים, אבל לפחות עזבנו את הצומת המנחוס. "אני עוצר כשזה מסתדר", הסביר משה, בעל הרכב. "אפילו עכשיו, למרות שהייתי באמצע שיחת טלפון חשובה".

משה נשוי, פלוס שתי בנות, מתגורר בחיפה, מנסה לעבור מבחנים לרבנות. לא בטוח שהוא רוצה להיות רב, אבל משוכנע שזה יעזור. ביומיום הוא עובד עם נוער דתי שנמצא בסכנת נשירה מהמסגרת. "מלווה מבית ספר יסודי ועד לחטיבת הביניים, כעת אני בדרך לכיתה ח'. יש נשירה, ובגלל הקורונה המצב נהיה קטסטרופלי".

איך המדינה בעיניכם, ערב יום הולדתה?

"אני לא נשוי, אז זה לא ממש משנה לי, אבל בגדול המצב זבל", ענה תלמיד הישיבה.

משה הסכים: "חד־משמעית, בעיקר בגלל יוקר המחיה. קשה לחיות כאן".

10:35, ברכב של שלום בוסקילה: נזכר במימונה של פעם, כשכל הדלתות היו פתוחות

תקועים ברכסים, בכביש צדדי שלא ברור אם יש לו מוצא. זיהינו מרחוק בית מרקחת, אמרתי שניגש ונקנה לפחות קרם הגנה. המקום היה סגור, וגם בסופר הסמוך אזל המוצר. קנינו שתייה קרה ובוטנים אמריקניים כצידה לדרך, ואיך שיצאנו לכיוון החניה, בחור דתי שנהג ברכב הסעות צעק: "לאן?"

"לאן שאתה מגיע", עניתי.

שלום בוסקילה בדיוק הביא תלמיד חינוך מיוחד מיערה, המושב שבו הוא מתגורר, אל המוסד ברכסים, והיה בדרכו חזרה הביתה. יערה הוא מושב בגליל המערבי, לא רחוק משלומי. "לפני יומיים הרקטה שירו מלבנון נפלה במרחק חמש דקות מאיתנו", סיפר כשניסיתי להבין היכן היעד.

בוסקילה, בחור חייכן וגדול ממדים, נשוי פלוס שמונה, חזר בתשובה לפני כ־20 שנה. "אני שונה, כי טעמתי את כל מה שאתה רוצה בחיים", אמר. "קצת בלאגן, קצת בית סוהר. אם ניכנס פה לכפר הסמוך וידברו איתי, אני אדע לענות על כל נושא. גידול כבשים, סמים, מה שירצו. אבל כיום אני נמצא בדה־בסט של הדה־בסט".

שהיכן זה?

"מתנדב בחברה קדישא, שוטף נפטרים, שולח אותם לעולם הבא. אם יש עולם הבא - הרווחתי, ואם אין - אני אשאל 'איפה השקרן שמכר לי את התורה, אני רוצה לנשק לו את הראש, כי הוא מכר לי את מתכונת החיים הכי יפה'. כמה שאתה נהנה לחיות, אני הרבה יותר".

בוסקילה הוא הבעלים של חברת ההסעות "דרכי שלום", אבל זה רק חלק משלל עיסוקיו. יש לו סוס ערבי שהוא מטפח, הוא מגדל כבשים, עופות, שוחט וגם מגיע לחברה קדישא כשצריך. "קם בארבע וחצי בבוקר, מתארגן לתפילה, פותח את בית הכנסת, לומד. בשבע ורבע יוצא לסידור, חוזר, לוקח ילדים לנהריה, מפזר אותם בבתי הספר, חוזר הביתה עד אחת, ואחרי זה שוב הסעות עד שש־שבע. מגיע גמור מעייפות".

אוהב את העבודה?

"בגילי, כבר לא. הגעתי לגיל 50 ואני חושב לעשות שינוי. אמרתי לאשתי שאני מרגיש כאילו נולדתי מחדש ויש לי עוד 30 שנה לחיות. אני קודם כל רוצה לנצל כל דקה, אולי אפילו להשכיר את המשק ולעבור לגור בירושלים. מקום חדש, אין מה להפסיד. אני חושב שאהיה בור ועם הארץ אם אמות במקום שבו נולדתי בלי לנסות משהו אחר. חלאס, החיים הם מה־זה קצרים".

יערה הוא היישוב הראשון בישראל שהוקם כיישוב מעורב. חיו בו עולים מצפון אפריקה לצד בדואים, אבל עם השנים גם הוא השתנה. היום את החיים הצנועים של פעם תופסים בתים יפים והרחבות. זה אחד הדברים שמציקים לבוסקילה.

"בחג פסח השני דיברתי בבית הכנסת דברי חיזוק, ואני הרי רואה את הבלוף", סיפר. "אמרתי לנוכחים 'כשהייתי ילד היו פה 42 משפחות שבאו ממרוקו, ובמימונה הייתי עובר בית־בית, הכל היה פתוח, השולחנות מחכים. היום הבתים סגורים, כל אחד לעצמו'. כעת זה יישוב מעורב בהכל. יש אצלנו אנשים מהקהילה הגאה, ילדים מחוץ לנישואים, דברים שפעם היו מוקצים. אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור, אבל אני לא מאמין איך העולם השתנה".

כאיש דתי זה קשה לך?

"אני יודע שלא צריכים לצאת מהארון. זה לא טבעי, אבל איזה כוח יכול להגיד שאני יהודי ואתה לא? אני בחיים לא הייתי מגביל פעילות. תל אביב, למשל, זה מקום שאתה חי בו בלי ביקורת, איך שאתה רוצה ובלי שידברו עליך. אני לא יכול לגור שם".

בדיוק חלפנו על פני מושב נתיב השיירה. הכל מסביב ירוק, פורח, רגע לפני שהקוצים והקיץ ישתלטו. "איך אפשר לעזוב גן עדן כזה, תגיד?" בוסקילה החייכן שאל ולא חיכה לתשובה. "במקום כזה אני מפחד רק מאסון טבע. רעידת אדמה שבה הארץ תכה אותנו".

הוא הוריד אותנו, בחיוך, בצומת כברי. ימינה הכביש הוביל למעלות־תרשיחא, שמאלה לחוף הים ולנהריה. בחרנו ימינה. בכל זאת מישהו צריך לבחור בה.

11:30, ברכב של הנהג העצבני: התעקש לברר אם הקלטנו או צילמנו אותו בסתר, חלילה

נראה שלא בחרנו נכון. ג'יפון עם נגרר עצר. סיפר שהוא מגיע למעלות־תרשיחא, אמרנו שמבחינתנו זה סבבה. ישבנו מאחור, אני והצלמת אפרת, והצגנו את עצמנו כעיתונאים במשימה. הפעלתי את מכשיר ההקלטה, ואז משהו בנהג השתנה. "הקלטתם אותי, צילמתם?" שאל בהפתעה.

הקלטנו כן, צילמנו לא. מזג האוויר ברכב הפך מהר לקודר ועצבני. "אכזבתם אותי, בגדתם בי", סינן. אמרנו שאם הוא לא רוצה להשתתף בניסוי, מקובל, נרד בצומת הבא. הוא אכן עצר אחרי הפנייה לעין יעקב, אבל דרש שנוכיח שהחומר המוקלט נמחק ושאין ברשותנו תמונות מפלילות שלו.

ירדנו מהרכב, הראינו ברצון, לא היה מה להסתיר. לא הספיק לו. הוא צלצל למשטרה וביקש שניידת תגיע, נתן מיקום מדויק. המוקדנית לא הבינה על מה התלונה, בסוף אמרה לו "יום טוב" - וניתקה.

הבחור לא ידע מה לעשות, אם לשחרר אותנו בתנאים מגבילים או להזעיק את הכוחות המיוחדים. בסוף, בלי לדבר הרבה, נכנס לרכב ונסע.

שחררנו אנחת רווחה. העימות בא לנו קצת בהפתעה, אבל במחשבה שנייה הוא התאים להנחה המקורית: החשדנות היום היא בילט־אין. לא כמו הימים שבהם הבתים היו פתוחים, אלה ששלום בוסקילה מיערה סיפר עליהם. היום רובנו חיים במתחמים סגורים, חרדים לפרטיותנו.

11:50, ברכב של פארס כתאבי: במקום להפוך לכדורגלן מפורסם - הלך לעבודות עפר

רכב שברולט מסחרי ישן ומאובק האט. בפנים ישב בחור ערבי. טוב, בטח דרוזי משלנו, או בדואי שעשה צבא, או ערבי־נוצרי מהטובים, או שאולי ערבי־יהודי, אם נשארו כמה כאלה. לא. פארס כתאבי הוא ערבי מוסלמי ממעלות־תרשיחא.

כתאבי קידם את פנינו בחיוך, אפילו הציע שתייה קרה מהצידנית שנחה לצידו. "אני בכיף לוקח נוסעים", הסביר. "לא מסתכל אם הם שחורים או לבנים, כולנו בני אדם. אני בכל אופן לא מפחד, ואם מפחדים ממני, איזו ברירה יש לי? לפחות ניסיתי לעזור".

לך יהודי היה עוצר?

"אני מבין את הפחד בגלל המצב הביטחוני, אבל יש לי הרבה חברים יהודים שאם היו רואים אותי, אני מאמין שהיו עוצרים. אני לא מכיר אתכם, אני עושה את זה מכל הלב".

כתאבי, רווק בן 31, סיפר שבדיוק הגיע ממחצבת יחיעם, שם הוא עובד במסגרת הקמת המאגר שנועד למנוע את ההצפות שמתרחשות מדי חורף בנהריה. סיפר שהפרויקט אמור להימשך שנתיים, ועד לא מזמן היה בכלל עצמאי בעל משאית עם משאבת חול, אבל העסק נפל.

"היתה לי משאבה בדיוק כזאת", הצביע על משאית שחלפה על פנינו. "נפלתי גם בגלל הקורונה וגם בגלל חשבוניות. הרי במגזר שלנו לא מחפשים חשבונית. שואלים 'בשביל מה?' ואתה אומר 'יאללה, בסדר'. אתה חושב על ההוא ועל ההוא ולא על עצמך. בסוף קיבלתי בראש כשבאו ממס הכנסה וממע"מ. נאלצתי למכור".

אתה חושב שעל ערבי מקשים כאן יותר?

"לערבי יותר קשה בדברים שלכם נראים רגילים. למשל, אחי בנה בית, לקח משכנתא, וזה היה תהליך קשה. הוא בסך הכל רצה 250 אלף שקל. מצד שני, עבדנו בקיבוץ אצל שוטר. סתם שאלתי איך בנה בית, ענה לי 'משכנתא'. אמרתי 'בסדר, אבל זה בית ענק ואתה צעיר'. אמר 'לקחתי 1.3 מיליון שקל'.אתה מבין?"

זו היתה נסיעה קצרה. לפני שירדנו שאלתי את כתאבי אם היו לו פעם חלומות אחרים ולא רק של עבודה שחורה. "רציתי להיות כדורגלן", סיפר. "גם עכשיו אני מתאמן בחדר כושר, אני לא מעשן, אפילו לא נרגילה, ולא שותה קפה. שיחקתי כנער, ובסכנין עשו מבחנים ל־60 שחקנים ובחרו אותי בין החמישה האחרונים.

"עזבתי את הספורט בגלל המצב הכלכלי. הייתי חייב לפרנס, אז הלכתי לעבודות עפר. רק עכשיו התחלתי לחשוב, מה עשיתי? אבל כבר מאוחר מדי בשבילי".

אמרתי לו שאין הרבה אנשים כמוהו, ושאני מאחל לו רק טוב. הוא לא הסכים שניפרד בלי שניקח פחיות שתייה לדרך, כאלה שהוא שומר לחברים קרובים - ואפילו צ'יפר עם עוגה.

12:25, ברכב של הלנה ואיתי: איפה יותר קשה לחיות - בניקרגואה הטרופית או בישראל?

מאזדה אדומה נעצרה לפנינו, בחור ובחורה. סוף־ סוף בחורה, עד עכשיו רק גברים הציעו נסיעה. הלנה באה מניקרגואה, והיא חיה במרכז אמריקה עם בן זוגה הישראלי, איתי. שניהם הגיעו כעת לביקור אצל משפחתו של איתי, שגדל במצפה הילה. למקרה שהתעניינתם, גלעד שליט, בן היישוב, מבוגר בשבע שנים מאיתי בן ה־28.

בגלל הלנה, שזו הפעם הראשונה שלה בישראל, שוחחנו באנגלית. "ברור שאני מפחדת מפצצות ויריות, אבל החלטתי שהחוויה כאן תהיה שמחה ושמומלץ להתמקד בדברים האופטימיים, אחרת זה יהיה עינוי, לחיות בחשש. מבחינתי, צריך לדעת איפה המקלט נמצא, לא חייבים להשתמש בו".

איתי בדיוק לקח אותה לראות את הר מירון, ואנחנו סיפרנו להם בהתפעלות על הטרמפ הקודם עם פארס הערבי. "לקחתי טרמפים פעמיים בכל יום, ואף פעם לא היו לי חוויות רעות", הגיב איתי. "כעת ידעתי אם אתם יהודים או ערבים? עצרתי, וגם אם היית ערבי, אפילו לרגע לא הייתי חושש. אני מכיר את הפחד, ואני חושב שהוא מטופש. זה חלק גדול מהביקורת שיש לי על המדינה, עם כל החיבה שלי אליה. אפשר לחיות אחרת".

הלנה, בת 31, הוסיפה את הזווית שלה. "זאת שאלה של רצון לחיות יחד", אמרה. "צריך להשקיע בחינוך ובתרבות ולעבוד עם רצון לקבל את האחר. להתמודד עם הפחד. חוויה חיובית, כמו שהיתה לכם בטרמפ האחרון, משנה חשיבה".

עזבו ישראל, ספרו איך שם? ביקשנו. איתי נסע לפני שש שנים לטיול אחרי צבא, בלי תכנון מוקדם. מצא את עצמו בניקרגואה, עבר לקנדה, חזר לניקרגואה - ושם הכיר את הלנה. היום הם מתגוררים על האי הגדול אומטפה, השוכן באגם ניקרגואה ונחשב לאחד היעדים היפים במדינה.

"ניקרגואה נמצאת על 'דרך החומוס', מכיר את המונח?", התעניין איתי. "זה מקום שדרכו כל הישראלים שמגיעים להודו עוברים. תבין, אם אתה נוסע להודו לשישה חודשים, אני יכול לומר לך כבר עכשיו באיזה מסעדות תאכל ובאיזה הוסטלים תישן. לפני חמש שנים היית רואה ישראלי בניקרגואה כל כמה חודשים, ועכשיו רבע מהתיירים הם ישראלים. אנחנו חמישה שחיים על האי, שניים מהם חברי ילדות".

איך החיים שם?

איתי: "מזג אוויר טרופי, יש ים, הרים. הירקות והפירות בישראל אולי זולים יחסית, אבל בשאר הדברים הכל כאן פי עשרה יותר יקר מאשר בניקרגואה. עם משכורת ממוצעת בישראל אתה חי שם כמו מלך".

הלנה: "אם אתה לא מסכים אצלנו עם הממשלה, החיים שלך לא יהיו קלים, אבל אם הם נטולי פוליטיקה - יכול להיות לך פשוט וקל".

איתי: "פה אפשר לומר את הדברים הכי גרועים על הממשלה, וזה בסדר".

איתי והלנה חיים כבר יותר משנה ביחד. הם לא נשואים, אבל מעידים שהקשר מאוד רציני. מה עם חזרה לארץ? שאלתי. "אופציה", איתי לא פסל. "אני מתגעגע. אין לי רגשות שליליים למדינה. אני חושב שישראל היא מקום מדהים, אבל כרגע אני רוצה להיות בניקרגואה. תראה, אני יכול לומר שהממשלה הנוכחית היא לא ממשלת חלומותיי, אבל היא התפתחות נהדרת. סוף־סוף אנשים אמרו 'לא הלך, אז נשנה'. הממשלה הקודמת ומנהיגה היו מאוד קשים מבחינתי".

13:20, ברכב של שמואל בן־נדיב: אומרים עלי - 'אם התעצבנת, כנראה שעבדו קשה'

אין יותר "ישראל ישראלי" מאשר שמואל בן־נדיב, כקונטרה לאיתי שבחר לגור בחו"ל. בן־נדיב, בן 39, נשוי ואב לארבעה, מתגורר במושב טפחות שבגליל. לפני שלוש שנים חזר משליחות של ארבע שנים במקסיקו, שם שימש שליח עלייה, והיום הוא עובד בעמותת "אל עמי", שמתעסקת בזהות יהודית ובציונות. הוא מכין תוכניות חינוכיות לבתי ספר בחו"ל. שגריר מצטיין לארצנו, ואם זה לא מספיק, הוא גם נולד בתאריך הכי חגיגי - ה' באייר.

"היתה תקופה שהייתי מקבל מתנות יום הולדת מהמדינה, וזה היה מקסים", סיפר אחרי שלקח אותנו בדרכו לאסוף את בתו, טליה, שלומדת באולפנת מירון. "אירוע כזה חוגגים רק בתאריך העברי, ואני תמיד יכול לומר שהזיקוקים בשמיים הם לכבודי".

בן־נדיב באמת צריך להיות שגריר. סיפר שעצר לנו כי חשב שאנחנו צריכים עזרה, והוא תמיד מוכן לעזור. "אני אדם שמאוד קשה להוציא אותו משלוותו. אומרים עלי 'אם התעצבנת, כנראה שעבדו קשה'. אשתי טוענת שזה כבר גובל באדישות יתר. מבחינתי, זאת אופטימיות. אני משתדל כל יום לקום עם חיוך על הפנים, לחייך לאחרים ולהשפיע כמה שיותר".

אתה לא מפחד להכניס אנשים זרים לרכב?

"אם כבר, אז היה חשש מקורונה, אבל אני מחוסן שלוש פעמים ומחלים פעמיים. פחד ביטחוני? מה שצריך לקרות, יקרה. בן אדם ישב לפני שבוע עם הכלב שלו בגינת כלבים ורכב נכנס בו. תבינו, לא מזמן קפץ לי בווייז 'קארפול' (נסיעה משותפת). אספתי נוסע, ובסיום הוא שאל 'כמה צריך לשלם?'. לא ידעתי שמקבלים על זה כסף. לא לקחתי אותו בשביל הכסף. רציתי להכיר עוד בן אדם".

סיפרנו לבן־נדיב על האנשים שפגשנו, על התלונות על יוקר המחיה ועל כך שלא הכל ורוד במדינת ישראל שחוגגת 74. "כשגרתי ארבע שנים במקסיקו היו לנו שם שתי עוזרות, ואני לא מהמעמד הגבוה", סיפר. "אני אומר ששם גרתי, אבל פה זה הבית. נכון, יקר כאן, ועם כל זה - זאת הארץ שלנו. עד לפני חמש שנים היו יותר יהודים מחוץ לגבולות הארץ מאשר בתוכה, כעת המצב התהפך".

בן־נדיב הוריד אותנו לפני הכניסה למתחם קבר רבי שמעון בר־יוחאי במירון, והלך להביא את בתו. "עוד מעט תהיה כאן ההילולה", הזכיר. "נקווה שהפעם נעבור אותה בשלום. אם תרצו להמשיך איתי בנסיעה, תוך חמש דקות אני חוזר".

הודינו על הסיוע ועל האופטימיות המרעננת, אבל היינו חייבים לפחות טרמפ אחד אחרון שיסגור את היום בתרועה.

14:02, ברכב של אברהם סיני: היום שבו עימאד מורנייה רצה להוציא אותי להורג

סקודה אפורה נעצרה. בפנים ישב אדם דתי שהזמין אותנו להיכנס. מייד אחרי שהצגנו את עצמנו בקצרה, שאל "לא מזהים אותי?". הפנים אכן נראו מוכרות - אברהם סיני, בכבודו ובעצמו.

סיפורו של סיני מטורף. הוא נולד ב־1963 כאברהים יאסין, מוסלמי שיעי מהכפר מותאלי שבבקעת הלבנון. כשצה"ל נכנס לארצו ב־1982, במהלך מלחמת לבנון הראשונה, החליט לשתף פעולה עם ישראל, במחשבה שהסיוע ייצב את האזור. בשלב מסוים החל חיזבאללה לחשוד בו, והוא נעצר ועונה. לדברי סיני, באחת הפעמים שרפו למול עיניו למוות את בנו התינוק.

אחרי שנה בשבי שוחרר וגויס לחיזבאללה, אבל המשיך לעבוד עם שירותי הביטחון הישראלים, כסוכן כפול. ב־1997 הוברח לארץ עם אשתו וילדיו, התגייר וכיום הוא גר בצפת. ביום שפגשנו אותו היה בדרכו למג'ד אל־כרום, לקנות אוכל לתרנגולות שהוא מגדל, ומשם לניחום אבלים במושב עמקה, שליד נהריה.

"רוצים לעשות עלי סרט הוליוודי", הוא סיפר. "ישבתי עם אנשי ההפקה בתל אביב, ואמרתי להם שגם אם הם יורידו מהאמת 80-70 אחוזים, אנשים לא יאמינו. הייתי שנה בכלא בסוריה, עם מכשיר קשר, ודיווחתי משם. עשיתי דברים לא הגיוניים בחיים שלי, בגלל שזווית הראייה שלי אחרת.

"תבין, כשיצרתי בפעם הראשונה קשר עם הישראלים, מי חיכה לי? אף אחד. באתי בהפתעה. מחבל הולך בהרים, בלילה. צה"ל יכול היה לירות פגז ולהרוג אותי. אם לא קרה לי כלום, אני אומר שכנראה יש מנהיג לעולם שמכוון. האם הייתי עושה את הכל שוב? מהיום הראשון, ובלי בעיה".

מה נתנה לך התקופה ההיא?

"בגיל 20 תפס אותי עימאד מורנייה (ראש הזרוע הצבאית בחיזבאללה לשעבר, שחוסל בהמשך; א"ל) והודיע שהוא יוציא אותי להורג - אבל לא הצליח. מאז אין לי פחד. אם צריך למות, אז נמות, הרי למה מתים? כי זה לא בידיים שלנו".

החיזבאללה עדיין הולך ומתעצם מעבר לגבול.

"שאלו 'אם תשלוט, מה תעשה?' אמרתי שדבר ראשון אני מפרק את המדינות שמתנכלות לי. אני חזק, יש לי כוח. אני לא נגד אף אחד. מי שרוצה לחיות איתי בשלום, לא אתן לו עין, אתן לו את שתיהן. אבל מי שרוצה טרור? אפרק אותו. אני זרקתי אורז על הצבא הישראלי בלבנון כשיעי מוסלמי, בגלל שהוא בא לנקות את המדינה מטרוריסטים, ואתם לקחתם אותם והבאתם אותם לישראל. זאת הבעיה".

נכנסנו למג'ד אל־כרום. סיני העמיס בבגאז' שני שקי תערובת לתרנגולותיו, והמשכנו. "בשר קפוא אני לא קונה. רק טרי", הסביר. "בא לשוחט ואומר, 'תוציא לי חצי עגל'. ביצים זה מהבית, חלב ולאבנה עושים לבד, זעתר ותבלינים מהטבע.

"לא התחסנתי נגד קורונה, כי כשגדלתי לא היה ריסוס על פירות וירקות והכל היה טוב. ברגע שאתה מרסס, אתה הורס, ואם אתה מכניס חומרים לגוף - אתה מחליש את מערכת החיסון. אני איש בריא".

סיני אמר שיעשה לנו טובה וייקח אותנו לתחנת הרכבת בעכו, כדי שנחזור הביתה. שאלתי אם הוא מרגיש היום ישראלי, או שנשארו רגשות מעברו. "ישראלי גאה", לא היסס לרגע. "לי המדינה לא נתנה רק כסף, היא נתנה חיים וגב. נתנה לי להרגיש כבן אדם, ואין מדינה בעולם שנותנת את זה. לא ראיתי צבא טוב כמו הישראלי. יורים עליו בלבנון, והוא עוצר הכל כדי לעזור לאישה של מחבל שצריכה ללדת. בגלל דברים כאלה אין מישהו שיכול להשמיד אותנו, לא יודע מה איתכם, אני רגוע".

זו היתה שיחה מרתקת עם איש גדול, שלמרות הטרגדיות שעבר, הוא ממשיך לחייך. כשיצאנו מהרכב איחלנו לו יום עצמאות שמח, והוא ענה: "אני מרגיש כאחד מאלה שבנו את המדינה. הקרבתי, תרמתי. חיסלתי ראשי טרור שידיהם מלוכלכות בדם של תינוקות וחפים מפשע. אין יום שאני חוגג בו יותר מיום העצמאות".

shishabat@israelhayom.co.il