היועץ המשפטי לממשלה, אביחי מנדלבליט, הודיע היום (חמישי) כי הוא מצטרף לעתירת אומ"ץ הדורשת להוציא צו על תנאי שיחייב את הממשלה למנות מפכ"ל משטרה קבוע. אין זו הפעם הראשונה שהיועץ בוחר במקום לייעץ לממשלה, לחבור לצד שכנגד.
בשבוע שעבר הצטרף היועץ לעתירת התנועה לטוהר המידות לבג"ץ למינוי מנכ"ל משרד המשפטים, ודרש יחד עימם כי בג"ץ יוציא צו על תנאי אשר יחייב את הממשלה לאשר את המינוי. קודם לכן הצטרף לעתירת התנועה לאיכות השלטון בבקשתם להוציא צו על תנאי (שאכן הוצא) בנושא הסדר ניגוד העניינים כנגד רה"מ נתניהו.
לא ניתן להגזים במשמעות הדברים. מדובר בתשובות המדינה לבג"ץ, לא פחות. תשובה מטעם היועץ המשפטי לממשלה שאמור, כשם התפקיד וכהגדרתו בחוק, לייעץ לממשלה על מנת לאפשר את ביצוע מדיניותה ולייצג את עמדתה, בין היתר, מול עתירות חוזרות ונשנות לבג"ץ.
הדבר קשור לקרב עתיק יומין בין אג'נדה דמוקרטית-קלאסית הגורסת שהעם הוא הריבון ובוחר את נציגי הרשות המבצעת והמחוקקת וזו מקדמת את מדיניותה לפי רצון הציבור, לבין אג'נדה פוסט-דמוקרטית ואני אגיד אנטי-דמוקרטית, שהופכת את היוצרות וטוענת שהריבון הוא לא העם אלא הפקידים, בית המשפט, הפרקליטות או העומד בראשה.

בשנים האחרונות קרה משהו מעניין. היועץ הפסיק לייעץ והפך לדמות ביצועית. לא כמי שמייעץ משפטית לממשלה על מנת לאפשר לה לבצע את מדיניותה אלא כמי שמחליט, הלכה למעשה, על המדיניות עצמה ולעיתים אף פועל כנגדה כשהוא מצטרף לעותרים. הגבולות היטשטשו.
תארו לעצמכם מצב בו חברה לוקחת את שירותיו של משרד עורכי דין גדול על מנת שייצגה נאמנה בבית המשפט. בעלי המשרד עובר על תיק התביעה, מתאהב בו, מזדהה עם העותרים וחובר לצד השני בבית המשפט תוך שהוא מותיר את החברה ללא ייצוג וממשיך לקבל ממנה תשלום.
אך כאן המצב חמור עוד יותר. לא מדובר רק בפגיעה אתית ומוסרית בחברה הנמשלת פה למדינה, אלא בפגיעה אנושה בדמוקרטיה. בציון קם לו דרג הפקידים שלא נבחרו בידי הציבור, האמורים לשרת את הרשות המבצעת הנבחרת על ידי הריבון - שהוא הציבור ופשוט מבצע הפיכה שלטונית.
יפים בנושא הזה דבריה הכנים של המשנה ליועמ"ש דינה זילבר בספרה "ביורוקרטיה כפוליטיקה" ובו כתבה כי "חשוב שהדרג הפקידותי יכיר בכוחו לעצב מדיניות בנושאים קרדינליים. המגמה החשובה היא העתקת מרכז הכוח השלטוני ויכולת ההכרעה המעשית בשאלות של מדיניות, מהדרג הפוליטי הנבחר לדרג הפקידותי הממונה. תהליכים אלו מתרחשים במסווה של ניטרליות ושל מומחיות אובייקטיבית, תוך עקיפת ההליך הדמוקרטי וסיכונו, מבלי ליתן דין וחשבון לציבור הרחב שגורלו נקבע בדרג הפקידותי".

זילבר, שננזפה כבר בעבר על היותה עובדת מדינה שמבקרת את הדרג הפוליטי הנבחר, הגדילה לעשות בנאומה האחרון כשכינתה את ראש הממשלה והשר לביטחון פנים (מבלי להזכיר את שמם) "הפייק מנהיג והנבל".
ואולי זה גם העת לתהות על תפקידו של היועץ, שנמצא בכובע אחד כתובע הראשי ששם את כל יוקרתו ומעמדו על כתבי האישום כנגד ראש הממשלה, ובכובעו האחר כיועץ של הנאשם והממשלה בראשותו. תפקיד הטומן בחובו ניגוד עניינים מובנה. במדינות מערביות רבות ישנה הפרדה בין תפקידים אלו ואולי זה העת לקיימה גם כאן.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו