בחייה של כל אומה יש רגע שבו היא מבינה שהיא נפרמה כליל. שהסליל האנושי שהחזיק את כל קצותיה יחד, נמתח ונקרע.
כי גם בסוף שיטת התחמונים הישראלית יש רגע שבו כל המבנה הזה, מיליוני אנשים שעד כה החזיקו ידיים מיוזעות יחד, פשוט מתנתק. מרימים ידיים ואומרים - די, איני יכול עוד, אני כבר לא שייך לסיפור הזה.
אמש העלתה כנסת ישראל הצגה מבישה שאין דומה לה. תקציב המדינה שעבר הוא חסר בשורה חיובית אחת, חסר חזון, והכי גרוע - חסר תקווה לשיפור המצב. מעבר לשוטים ולעקרבים שציבור העבדים שעוד עובדים במדינה הזו הולך לחטוף בעוצמה.
כל זאת בעוד הלב של אזרחי המדינה מייחל לשיבת החטופים, והחלק היצרני של אזרחי ישראל נאנק ונחנק תחת נטל המלחמה. החלק שעוד מחויב למדינה בגופו שוקע למשבר מילואים בלתי נגמרים, עסקים קטנים נעלמים, הוויטרינות הריקות ממלאות את מרכזי הערים, ורוב אזרחי המדינה מצויים בחרדה כלכלית.
כל תוצאה תהיה קטסטרופלית
דווקא ברגעים הקשים האלו, נבחרי הציבור מעבירים תקציב שכולו דאגה לאינטרסים צרים ואישיים, תקציב לשמן כיסים של שותפים קואליציוניים, תקציב שכולו אמירה ברורה: עם יקר, אם אתם לא מקורבינו - חייכם זולים בעינינו.
ואם זה לא מספיק, ואולי דווקא כדי למסך את התקציב המביש, קיבלנו פרס ניחומים בעין: סבב נוסף של חוקים מפלגים. מהפכה חוקתית או משפטית, מה זה משנה איך תקראו לזה, המטרה זהה - שנריב, שנשנא, שנהיה כל כך עסוקים בשטויות ובתתי־פרטים כדי שלא נשים לב שגונבים את המדינה.
במצב של חוסר הסכמה מהותי כל כך על שינוי השיטה, כל תוצאה תהיה קטסטרופלית. היינו כבר בסרט הזה, זוכרים? מדינת ישראל ויהודה, מדינת החרדים, וכל חרדיה, מדינת תל אביב ומדינת תל סתיו. מדינת הלכה והלכה המדינה.
האם אחרי כל מה שעברנו בשנה וחצי האחרונות, אנחנו באמת רוצים כל כך לחזור ל־6 באוקטובר?
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
