יש נשיא לבית המשפט העליון: הכירו את השופט יצחק עמית

לאחר סאגה שלמה בניסיון למנוע את מינויו, מונה היום (ראשון) השופט יצחק עמית כנשיא בית המשפט העליון. השופט נעם סולברג מונה למשנה לנשיא ביהמ"ש. באופן חסר תקדים, יו"ר הוועדה, שר המשפטים יריב לוין נעדר מההצבעה, והבהיר שימשיך לעמוד על חקירת הטענות נגד השופט עמית. בנוסף, נעדרו מהוועדה גם חברי הקואליציה השרה אורית סטרוק וחבר הכנסת יצחק קרויזר.

המינוי הגיע בתום מאבק ממושך, חילופי דברים קשים בין היועצת המשפטית לממשלה, גלי ברהב מיארה, לבין לוין, קובלנה משמעתית נגד יצחק עמית בעקבות חשדות ותלונות נגד עמית אותם הגדיר השופט כ"מסע הכפשות מאורגן ומתוזמן", ודיונים ארוכים בוועדה שלא הניבו הסכמה בדבר מינוי נשיא ומשנה לנשיא. לבסוף, בית המשפט העליון נאלץ להציב ללוין דד ליין אותו לא הסכים לדחות לבקשת יריב לוין בשישי האחרון.

למרות הסערה הציבורית והתנגדותו המובהקת של לוין וגורמים נוספים בקואליציה, התכנסה היום הוועדה לבחירת שופטים בהרכב חסר ובחרה במינויו של השופט יצחק עמית, כנשיא בית המשפט העליון. המינוי נעשה בהתאם לשיטת הסניוריטי הנהוגה במדינתנו לפיה השופט הוותיק בבית המשפט העליון מתמנה להיות נשיא בית המשפט העליון – שיטה אותה לה לוין מתנגד נחרצות, ואף הביא מומחים מטעמו שידברו בפני חברי הוועדה נגד שיטת הסניוריטי.

הכירו את השופט יצחק עמית

השופט יצחק עמית נולד וגדל בשכונת שפירא בדרום תל-אביב, בן להורים ניצולי שואה. עמית גדל והתחנך בחינוך דתי ושירת בצבא כקצין חיל המודיעין. עמית סיים את לימודי המשפטים באוניברסיטה העברית שבירושלים בהצטיינות. לפני שמונה לשופט, עבד כעו״ד שכיר ועצמאי. בשנת 1997, כ-11 שנים לאחר שהוסמך כעורך דין, מונה עמית לכהן בבית המשפט השלום בעכו. בשנת 2011, כארבע שנים לאחר מינויו לבית משפט השלום, מונה לכהן כשופט בבית המשפט המחוזי בחיפה. הוא מונה לבית המשפט העליון, לצד השופטים ניל הנדל ועוזי פוגלמן, בשנת 2009, בתקופת שר המשפטים יעקב נאמן וראש הממשלה נתניהו.

פסיקותיו הבולטות

בפסק הדין בנושא תיקון פקודת המשטרה – סמכויות השר לביטחון לאומי, השופט עמית נמנה עם דעת הרוב, לפיה יש להותיר את התיקון לפקודת המשטרה - מלבד הסעיף שעניינו בסמכות השר לקבוע מדיניות בתחום החקירות. יחד עם זאת, העביר ביקורת על התנהלות השר לביטחון בן לאומי, איתמר בן גביר.

"בשנתיים שחלפו מאז כניסת התיקון לתוקף, דומה כי התנהלות השר בן גביר ממחישה את הסכנות הטמונות בו עקב הסטת נקודת האיזון לכיוון 'מדיניות' השר", כתב בפסק דינו. "התיקון שלפי הנטען רק עיגן את המצב שהיה קיים עוד קודם לכן, הביא בפועל לשינוי משטרי של אופן הפעלת סמכויות המשטרה, תוך חיזוק מעמדו של השר ללא כל בלמים ואיזונים מן הצד השני; משמעותו של התיקון היא פוליטיזציה של המשטרה; ותוצאתו פגיעה חמורה בזכויות אדם. והכל, בהליך חקיקה נמהר וחלקי ביותר".

בפסק הדין בנושא עילת הסבירות, השופט עמית נמנה על דעת הרוב שסברה כי יש סמכות לקיים ביקורת שיפוטית על חוקי יסוד וכי יש להורות על בטלותו של התיקון לחוק יסוד השפיטה, ששלל את הביקורת השיפוטית על סבירות החלטות הממשלה, רה"מ והשרים. השופט עמית עמד על כך ששיטת המשפט הישראלית מתאפיינת בהעדרם של מנגנוני איזונים ובלמים שמרסנים את כוחה של הממשלה, וכי נדרשת הוספה של מנגנונים לחיזוק המשטר הדמוקרטי - ולא החלשה שלהם. בנוסף לכך, השופט עמית ציין כי מדובר בביטול גורף שחל על כל מופעיה של עילת הסבירות, וכי אין ביתר הכלים שמעמיד המשפט המינהלי כדי להשלים את הפער שנוצר כתוצאה מביטולה, שעלול בתורו להותיר את הציבור ללא הגנה מספקת.

בסוגיה של הריסת בתי מחבלים אימץ את עמדת המדינה, ודחה עתירות נגד ביצוע הריסה. בהקשר זה דחה השופט עמית מכל וכל את הטענה כי יש להבחין בין פיגועים שבוצעו בתחומי הקו הירוק לפיגועים שבוצעו מעבר לו, תוך שהוא מדגיש כי "דמו של מתיישב ביהודה ושומרון אינו סמוק פחות מדמו של ישראלי המתגורר באחד הערים, הקיבוצים או המושבים שברחבי מדינת ישראל כולה, והצורך להרתיע מחבלים פוטנציאליים מפני רצח ישראלים חפים מפשע לא נחלש כאשר מדובר בתושבי יהודה ושומרון", כתב.

בתקופת הקורונה דחה השופט עמית את העתירה שהוגשה נגד הטלת עוצר על העיר בני ברק בחג הפסח. ״איננו רואים מקום להתערב בהחלטת הממשלה. גם אם ניתן להבין את תחושת העלבון הצורב שעלתה מבין דפי העתירה, עלבונם של תושבי בני ברק״, כתב.

פסק הדין ניתן שעות ספורות לפני ליל הסדר, וצוטט בפסקי דין רבים שעסקו בסוגיות הקשורות בהתמודדות עם מגפת הקורונה. עוד בתקופת הקורונה, השופט עמית פסל נחרצות את השימוש באיכוני השב"כ, תוך שהוא מצר על חשיפת הכלים והיכולות של השב"כ (בג"ץ 6732/20). בנוסף לכך, השופט עמית קיבל את העתירה נגד סגירת שערי הארץ בפני אזרחים ישראלים שביקשו לשוב לארץ.

בתחום טוהר המידות, עמית ידוע כקפדן וכמחמיר. עמית היה שותף להרכבים שדנו בערעוריו של ראש הממשלה לשעבר, אהוד אולמרט, בפרשות הולילנד, ראשונטורס, טלנסקי ומרכז ההשקעות, והביע דעתו כי גם מימון לילה במלון באלפי דולרים מהווה שוחד; בעניין פאינה קירשנבאום הביע דעתו כי סיקור תקשורתי, על אחת כמה וכמה סיקור חיובי, מהווה תמורה בעבירת השוחד. פסק דינו בפרשת כלי השיט (הידוע כ"תיק הצוללות") שימש כבסיס להקמת ועדת החקירה הממלכתית בנושא.

בפסיקות הנוגעות לענייני דת ומדינה, השופט עמית דחה גילויים של כפייה דתית והדרת נשים. כך, קיבל את העתירה נגד ההפרדה המגדרית בבריכה העירונית בקרית ארבע, לאחר שקבע כי על המועצה המקומית כרשות מנהלית לפעול באופן סביר, הוגן ושוויוני בהקצאת שעות הבריכה כמשאב ציבורי העומד לרשותם של תושבי הרשות ולחלק משאב ציבורי זה בין כלל התושבים. הוא הצטרף לעמדת הרוב בכל הנוגע לפתיחת עסקים בשבת בעיר תל אביב.

בפסק הדין הנוגע לגיוס בני ישיבות, עמית הצטרף לדעת הרוב כי הסדר הגיוס החדש של תלמידי הישיבות הוא בלתי מידתי ובלתי חוקתי, ודינו להתבטל. זאת, לאחר שמצא כי החוק נתפר למידותיו של הציבור החרדי ונועד להבטיח את הישארותו של הצעיר החרדי במסגרת החרדית, מה שבא לידי ביטוי במיוחד בהסדר של דחיית גיוס עד גיל 26. לעתיד לבוא, הציע עמית לחוקק "קריאת כיוון" שונה מזו של חבריו, ומתוך דגש על השתלבות החרדים בשוק העבודה האזרחי, הציע מתן פטור מלא לחרדים מגיוס כבר בגיל 18.

בנושא של לימודי ליבה, עמית הצטרף לדעת הרוב לפיה אין לחייב את המדינה לכפות לימודי ליבה על הציבור החרדי, אך הביע דעתו כי המדינה רשאית לעשות כן וכי קיימת הצדקה כי המדינה תעשה שימוש בכוחה המקצה ותתנה את המימון לחינוך בלימודי ליבה, וכלשונו: "מימון חינוך שאינו מבטיח כי תלמידיו יוכלו לפרנס עצמם בכבוד ולהשתלב בכלכלת המדינה, משול למימון המשור אשר מנסר באיטיות ובהתמדה את הענף עליו יושבים יחדיו בני החברה כולה. חברה אינה אמורה לממן את עצמה לדעת, והדברים נכונים במיוחד כאשר מדובר בקבוצת מיעוט גדולה, שאף עשויה להפוך לקבוצת הרוב".

עמית נתן גיבוי מלא לבתי הדין הרבניים במלחמת החורמה כלפי סרבני גט והצטרף לדעת הרוב לפיה יש בסמכות בית הדין הרבני להמליץ על הרחקות דרבנו תם כלפי סרבנות גט, ובדעת מיעוט אף היה נכון להכיר בסמכות בית הדין לאסור קבורה של סרבן גט בקבר ישראל, ובלשונו: "אל לנו לחפש ולתור ולדקדק אחר חריגה מסמכות, שלא נידמה חלילה לאותו דיין שיצא לו שם כראש המחמירים, שפסל את גט-הפיטורין של אותה אומללה, זו שבעלה נסע למרחקים והותירה עגונה, זו שבמר ליבה הפטירה את השורה האלמותית "אַךְ קוֹצוֹ שֶׁל יוּד הוּא הֲרָגָנִי" (יל"ג קוצו של יוד)" מנגד, כאשר זיהה השופט עמית כי בית הדין הרבני סטה מהדין האזרחי בכל הנוגע לחלוקת רכוש בין בני זוג, לא היסס להתערב בפסק הדין, ודעת המיעוט שלו בפרשה הידועה כ"בג"ץ הבוגדת" הפכה בהמשך לדעת הרוב בדיון הנוסף שנערך באותה פרשה.