המפסידים הברורים מהמתווה שהציגו לוין וסער ליישוב המשבר במערכת המשפט הם ללא ספק עסקני לשכת עורכי הדין.
על פי המתווה תאבד הלשכה את שני המקומות שלה בוועדה לבחירת שופטים ואת המעמד החשוב כל כך כממליכי מלכים. ואכן, אין צודקת מהדרת עסקני הלשכה הנוכחיים, ורבים מאלו שלפניהם, מהתפקיד הממלכתי החשוב כל כך. השיקול הענייני מחייב לפנות את שני המקומות הללו בוועדה, אבל מעבר לו – לאור מה שעסקני הלשכה מוכיחים מזה שנים, ובמיוחד לאחרונה, צריך להרחיק אותם מכל תפקיד ממלכתי. עד כדי כך שיש לפרק אותם גם מהסמכויות הבלעדיות שהוקנו להם בחוק בתחומים נוספים.
לא צריך היה את עלילות אפי נוה ואבי חימי, שחשפו מה מסתתר מאחורי הגלימות ומתחת לסדינים, כדי ללמוד על קרבות האגו, הכוח והשחיתות בצמרת. במשך שנים רבות זו היתה כמעט נורמה במסדרונות הלשכה בתל אביב, שלא באמת הטרידה את הציבור, אפילו לא את מרבית עורכי הדין.
אבל הגוורדיה הנוכחית, בראשות עמית בכר, הביאה את אבסורד הלשכה לרמה חדשה – בלתי נסבלת בעליל. בהובלת בכר ותומכיו הפכה הלשכה לגוף פוליטי מובהק, שמנצל את הכוח הממלכתי שניתן לו כדי לתמוך בצד אחד בלבד – השמאל הקיצוני. כמקובל במחנה הזה, רוממות הדמוקרטיה ושלטון החוק נותרה בגרונו, גם כשהוא תמך בהפרות חוק המוניות והוביל דה־לגיטימציה אנרכיסטית כלפי השלטון הנבחר.
כך הצליחו בכר ושות' להשיל את מראית העין של ארגון משפטי מקצועי, ששימרה את מעמד הלשכה עשרות בשנים. כך התחוור שאם כבר פוליטיקאים - אז עדיף שבוועדה יכהנו שני עורכי דין שהם נציגים פוליטיים פורמליים, מטעם שני הצדדים. במקום המשחק המכור החד־צדדי של היום, שבו קולות הלשכה מהווים חלק אינטגרלי מהאופוזיציה, המחוברת לשרידי מחנה אהרן ברק בעליון.
כפי שכבר ברור כיום, הוועדה לבחירת שופטים התנהלה מאז ומעולם כמו מפעל הנקניקיות המפורסם שעליו דיברה המשוררת. כל מינויי השופטים, במיוחד שופטי העליון, הם תוצר של דילים והסכמות. אבל כשנציגי הלשכה מצויים אוטומטית בצד פוליטי אחד, ללא כל קשר לאינפוט המקצועי הטהור שהם אמורים להביא לשולחן, זמנם עבר. במיוחד כשהם מחוברים לזכות וטו אוטומטית שמוקנית לגוש שופטי העליון.
זהות השופטים קריטית
דווקא השינוי הדרמטי שעבר על בג"ץ בשנים האחרונות באמצעות מינויי שופטים ממחיש עד כמה חשוב הליך המינוי בוועדה לבחירתם. זהות השופטים הממונים לבג"ץ מעצבת את אופי המדינה ומכתיבה את גורלנו. ראו למשל את ההבדל הדרמטי שבין פסק הדין בעניין ביטול חוק הלכת הסבירות שניתן לפני כחצי שנה לבין פסק הדין בעניין פקודת המשטרה שניתן לפני כעשרה ימים. כאילו מדובר בפסיקה משתי שיטות משפט שונות – באחד הרוב פסל חוק יסוד, בשני הרוב המוחלט הפגין איפוק ואי־התערבות בליבת חקיקה רגילה. רק שעיקר ההבדל נעוץ בזהות שתי שופטות שפרשו לאחרונה לפנסיה.
כיוון שברור עד כמה קריטיים הוועדה לבחירת שופטים ותוצריה, וכיוון שהוסרו המסכות הצדקניות משיטת המינויים, המתווה של לוין וסער צועד סוף־סוף בכיוון הנכון. כך, רוב המשקל נתון למערכת הפוליטית, אבל אף אחד לא יכול למנות לבד, חייבים הסכמות ופשרות. מה שנותר לוודא הוא שכל המינויים יכללו שופטים ראויים, ללא קשר להשקפת העולם שלהם. ואת זה ניתן בהחלט להשיג.
לפתוח לתחרות
ובאשר ללשכת עורכי הדין - שם נדרשת רוויזיה דרמטית בהרבה. במיוחד נדרש לשנות את החוק כך שהנכסים הבלעדיים שהוקנו ללשכה יילקחו ממנה. מעבר לוועדה לבחירת שופטים, יועברו תחומי האתיקה וההסמכה למשרד המשפטים, ותותר פתיחת לשכות נוספות שיתחרו ביניהן על דמי החבר של ציבור עורכי הדין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו