פרשיות מעצרם של אלי פדלשטיין והנגד א', ושל עפר דורון ושלושה אחרים, זכו לאחרונה להד ציבורי נרחב ולביקורות נוקבות מהיבטים שונים – החל מעצם הפתיחה בחקירה ואופן ניהולה, דרך הגשת כתבי האישום והבקשה למעצרם עד תום ההליכים שבצידם, וכלה בהחלטות השיפוטיות השונות שניתנו בהליכי המעצר.
שתי הפרשיות נסובו אמנם על אירועים שונים במהותם, אך שתיהן חולקות לכל הפחות מכנה משותף אחד. בכך שהן מפנות את הזרקור לאחת מהרעות החולות של המשפט הפלילי בישראל – ריבוי המעצרים שבשנים האחרונות הולך ומאבד כל פרופורציה, עד שנראה שכל אזרח במדינה צריך לחשוש מסכנת המעצר המרחפת ממעל. השאלה המתבקשת בעקבות פרשיות אלה היא: מה השתבש בדיני המעצרים בישראל?
נדגיש, אם בסופו של דבר יימצאו המעורבים בפרשיות הללו אשמים בביצוע עבירות, בית המשפט יטיל עליהם עונש. ואם יסבור שהדבר מצדיק זאת, אף יוכל להטיל עליהם עונשי מאסר. אלא, שבשלב המעצר חירותם נשללת עוד בטרם הוכחה אשמתם. כלי המעצר הינו אחד הכלים הפוגעניים ביותר במשפט; מדובר בכלי היורד לשורש חירותו וכבודו של אדם, שלמות גופו ונפשו, ואותותיו נצפים לעתים אף שנים רבות לאחר תום המעצר של החשוד או הנאשם, גם בלבוש של פוסט-טראומה. זהו בבירור אחד הכלים שהשימוש בו חייב להיוותר למקרים חריגים ונדירים בלבד.
שתי הפרשיות מספקות תמונת מראה עגומה לריבוי המעצרים בישראל, כאשר השכל הישר וההיגיון הבריא – שאמורים להנחות ולהוות מסנן מהותי בידי גורמי החקירה, גורמי התביעה ובתי המשפט – נסוגים מפני "אקסיומות" שגויות מהיסוד, תוך רמיסה של חזקת החפות וכוונת המחוקק שבבסיס חוק המעצרים. כאן, תחת מעטה וכותרת של "מסוכנות" מתבקש מעצר עד תום ההליכים (שהתקבל בחלקו), למרות שלפנינו אזרחים נורמטיביים שהעולם הפלילי זר להם, חלקם קצינים במילואים שתרמו רבות לביטחון המדינה, אשר העמידו חלופות למעצרם בפיקוחם של סביבתם הנורמטיבית.
נאמר שניסיונה רב השנים של הסניגוריה מלמד כי אזרחים נורמטיביים החווים לראשונה בחייהם מעצר ימעטו להפר את תנאי שחרורם – חווית המעצר כה קשה עליהם, מותירה בהם חותם עז, עד שההסתברות להפרת התנאים, המסכנת אותם במעצר חוזר, שואפת לאפס. מכאן, אפוא, שככלל אין כל בסיס ועילה למעצר של קבוצת אנשים זו.
נתוני הסניגוריה הציבורית מהשנה האחרונה מצביעים על מאות תיקים פליליים בהן רשויות התביעה עתרו למעצר עד תום הליכים למרות שבסופו של דבר העונש שנגזר על אותם נאשמים לא עלה על שישה חודשים. המחוקק ודאי לא כיוון למקרים מסוג זה בעת שהפקיד בידי רשויות התביעה ובתי המשפט את הסמכות הפוגענית של מעצר עד תום הליכים; הוא ודאי לא כיוון למעצרם של אזרחים נורמטיביים שאין סיבה של ממש לחשוד כי יפרו תנאי שחרור שייקבעו, תהא העבירה שביצעו אשר תהא.
הדברים אמורים ביתר שאת לנוכח משבר הכליאה החריף עימו מתמודדת מדינת ישראל כאשר בתי הכלא "עולים על גדותיהם". נכון לסוף חודש נובמבר התפוסה חרגה בעשרות אחוזים מתקן הכליאה החוקי - 23,000 כלואים (עלייה של 41% לעומת אשתקד), שחלק לא מבוטל מהם נמצאים בסטטוס עצורים, מצטופפים להם בתאים, בעוד תקן הכליאה המירבי עומד על 14,500 כלואים.
התוצאה? בכל יום נתון כ-1,000 כלואים פליליים אינם לנים על מיטה אלא בעיקר על הרצפה. משמעות הדבר היא כי תנאי המאסר והמעצר קשים מבעבר, אינם עומדים בפסיקת בית המשפט העליון ביחס לשטח המחיה המינימלי הדרוש לקיום בכבוד, הסיכון לחיכוך בין הכלואים רב מהרגיל ועוד. יש בכך טעם נוסף לשימוש מושכל ומדוד מאד בכלי המעצר, שכן שימוש נכון בו יקל על מצוקת הכליאה.
היסטורית, חוק המעצרים נחקק בעקבות חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו ואחת ממטרותיו העיקריות הייתה צמצום כמות המעצרים בישראל. יסודותיו טובים, והכלל עליו מושתת הוא שלעולם אין לעצור אדם כל עוד ניתן להשיג את מטרת המעצר בדרך הפוגעת בחירות האדם בדרך פחותה. זאת, גם מתוך תפיסה שבשלבים מוקדמים של ההליך הפלילי, למול ראיות התביעה עדיין עומדת לנאשם חזקת החפות; אין מדובר במלים ריקות, כל שכן כאשר הניסיון מלמד שהמקרים בהם נאשם מורשע בעבירות בנוסחן המקורי הוא דווקא מיעוט המקרים.
על רקע זאת, ובהינתן שתופעת ריבוי המעצרים בישראל ממשיכה להחריף ולגבות מחירים אישיים, חברתיים וכלכליים כבדים, נראה שהגיעה העת לשינוי יסודי במדיניות המעצרים בישראל. על הרשויות שבכוחן ובסמכותכן לתקן את המציאות המטרידה – בכללן הרשות המחוקקת, בתי המשפט וגורמי האכיפה – להירתם למשימה ולהוביל לשינוי המיוחל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו