שערי ההטרלה לא ננעלו: סאגה בלתי נגמרת במערכת המשפט - על חשבון הציבור

"גם בהריע שופרות המלחמה ישמיע שלטון החוק את קולו, אך נודה על אמת: באותם מחוזות קולו כקול הפיקולו, זך וטהור אך נבלע בהמולה".

יש להניח שכאשר כתב אחד משופטי בית המשפט העליון את המשפט האלמותי הזה, גם הוא לא היה יכול לשער שהפיקולו המשפטי יככב וישמיע את קולו הצפצפני, וזאת הפעם לא זך ולא טהור, בעיצומה של מלחמה קשה. 

עוד שלב קנטרני במחזה גרוטסקי

בעוד מדינת ישראל מצויה במערכה קשה, בצפון ובדרום, החטופים והשבויים טרם שבו לביתם, מאות אלפי אנשים אבלים ופצועים, בגוף ובנפש, ועשרות אלפי אנשים עדיין עקורים מבתיהם (לחלקם אין עוד בית שיוכלו לשוב אליו לאחר שנשרף או נהרס), ממשיכים ראשי המערכת המשפטית בהתגוששות האינסופית ביניהם.

מסתבר שמאחורי שר משפטים חמור סבר, לבוש בחליפה, חנוט בעניבה וחמוש במשקפיים, עשוי להסתתר טרול קטן, המבקש להגחיך את המערכת עד אבסורד. המהלך האחרון שלו - הצעת כל תריסר שופטי בית המשפט העליון לכהונת הנשיא - הוא עוד שלב קנטרני במחזה הגרוטסקי שסיומו טרם נראה באופק.

יש להניח ששופטי בית המשפט העליון יגיבו בהתאם. כדרכם, באופן סולידי, בניסוח מתון ודיפלומטי, יודיעו בנימוס עשרה מהם – פרט לשופטים עמית ואלרון - שאינם מעוניינים בתפקיד. אבל השר, כמו השר, ימשיך מן הסתם בדרכו, ויעמוד על זכותו לראיין כל אחד מהם כדי לבחון האם הוא מתאים לתפקיד. ממש כאותו מדריך בצופים המתעקש להעביר את הזקנה את הכביש בניגוד לרצונה.

"אם הילד לא היה שלנו, היינו צוחקים"

בסוף ההודעה שפורסמה ב"רשומות", הופיע משפט שגרתי שמופיע בה דרך קבע מכוח הוראות הדין, ולפיו "בתוך 20 ימים ממועד פרסום שמות המועמדים", רשאי כל אדם "לפנות לוועדה בבקשה מנומקת שלא לבחור במועמד מסוים".

בדרך כלל נותרת הודעה זו מיותמת, תלויה באוויר, וזוכה, אם בכלל, למענה חלוש ומועט. לא נתפלא אם הפעם, תיענה בפניות יזומות של המתנגדים למערכת המשפט במתכונתה הנוכחית שינצלו את הבמה שהוצעה להם כדי להתנגח במי מהשופטים המכהנים.

כמאמר האמרה העממית, "אם הילד הזה לא היה שלנו, היינו צוחקים".

הבעיה הגדולה היא שהסאגה הבלתי נגמרת הזו, באה על חשבון הציבור. במקום להילחם מלחמת חורמה בעינוי הדין, ה"רעה החולה" של מערכת המשפט הישראלית, לאייש עוד ועוד תקני שופטים, לשפר את התנאים באולמות בתי המשפט ולייעל את המערכת, עסוקים ראשיה בתגרות קולניות, שנזקן הרסני והפסדן מרובה. את מחירן – נשלם כולנו.