אל תעשו את עצמכם מופתעים - אנחנו בעיצומו של משבר חוקתי עמוק

היה זה לפני עשרות שנים, שהמשנה לנשיא בית המשפט העליון מישאל חשין, כתב באחד מפסקי דינו: "לא ניחלש במאמצינו לעשות לשלטון החוק. חייבנו עצמנו בשבועה לשפוט משפט צדק, להיות משרתיו של החוק, ונהיה נאמנים לשבועתנו ולעצמנו. גם בהריע שופרות המלחמה ישמיע שלטון החוק את קולו, אך נודה על אמת: באותם מחוזות קולו כקול הפיקולו, זך וטהור אך נבלע בהמולה".

חשין התכוון לשופרות המלחמה בטרור ובאויבים, אך דומה שאפילו הוא לא העלה על דעתו שבעיצומה של מלחמה נוראה, שמתנהלת מזה למעלה מ-11 חודשים, וגובה מחירים בגוף ובנפש מדי יום, ייאלץ בית המשפט העליון ל"השמיע את קולו של שלטון החוק", ולהורות לשר המשפטים בצו שיפוטי כי עליו לכנס את הוועדה שבראשה הוא עומד בתוך 15 ימים כדי לבחור לאלתר נשיא לבית המשפט העליון.

בעוד עינינו נשואות לחזית, הצפונית והדרומית, מייחלים להחזרת כל השבויים והחטופים לישראל ולהשבת כל העקורים לבתיהם, עוסקים ראשי מערכת המשפט, גם אם שלא בטובתם, ב"כיפוף ידיים" קולני, שקצו לא נראה באופק.

כמו במקרים רבים, במקום להיות צודקים, נדרשו שני הצדדים להיות חכמים, אך הם לא עמדו במשימה. קול הכוח גבר על קול התבונה.

יש להודות על האמת: לאור ההליכים הקודמים בתיק, לרבות הארכות שניתנו שוב ושוב לשם הגעה לפשרה, כמו גם הערות השופטים והשר במהלך הדיון, פסק הדין לא הפתיע איש.

שיא חדש, וזה עוד לא הסוף

וכך, עוד בטרם יבש הדיו על פסק הדין, כבר הצהיר השר לוין כי מדובר ב"צו שיפוטי בלתי חוקי, הרומס את הדמוקרטיה". משכך, יש להניח כי השר לא יציית לפסק דין המנוגד, לטעמו, לחוק.

אנו מצויים אפוא בעיצומו של משבר חוקתי עמוק. כתובתו הייתה אמנם קבועה על הקיר באותיות בוהקות וזועקות מזה כמה חודשים, אך קצו לא נראה באופק. העימות בין בית המשפט לשר המשפטים הגיע לשיא חדש, אולם דומה שלמרבה הצער ולמגינת לב טרם הגענו אל סופו.

בידי השר נתונות כעת כמה אפשרויות. כדי להימנע מביזוי צו שיפוטי, הוא יכול להתפטר אך אין זה סביר שכך יעשה. כך, מקל וחומר, לאור עמדתו שלפיה הצו "אינו חוקי". במצב כזה, התפטרותו משמעה מתן פרס ל'חוטא' – שלשיטתו הוא בית המשפט שחרג מסמכותו.

האפשרות השנייה: ביזיון

האפשרות השנייה היא שהשר יסרב לציית לצו. במישור התיאורטי, במקרה זה – לאור ניסוחו החד משמעי של צו בית המשפט, שהורה – בלשון ישירה, ברורה ומפורשת – לשר לפרסם ב"רשומות" את רשימת המועמדים לנשיא, ולאחר מכן ל"כנס את הוועדה" כדי לבחור נשיא, ניתן להפעיל את פקודת בזיון בית המשפט.

לפי פקודה זו, לשם קיומו – ונדגיש, לא כאקט של ענישה אלא של אכיפה - ניתן להשית על מפר הצו קנס כספי או יום מאסר עבור כל יום שבו אין הוא מקיים את הצו.

צווים מסוג זה ניתנו בעבר רק במקרים נדירים ביותר נגד רשויות ציבור, וגם אז – רק במישור הכספי ולא באמצעות מאסר. ומכל מקום, גם בהשתת סנקציה נדירה כגון זו אין כל ערובה שהשר יציית לצו.

למרבה האבסורד, ניסוחו של הצו הקיים (כל עוד לא יתוקן), והוא הקובע לעניין הביזיון, הותיר לשר עוד כמה פתחי מילוט לעיכוב ביצועו.  לפי הנוסח הקיים, ראש לכל על השר לפרסם, כמצוות החוק, את שמות המועמדים לנשיא ב"רשומות".

היה והשר יימנע ממילוי חובה זו, יחול עיכוב נוסף – עד פרסום השמות. גם לאחר מכן, הצו מורה לשר ל"כנס" את הוועדה לשם בחירת הנשיא, אך לא "לבחור נשיא". משכך, יוכל השר להמשיך במשחקי ה"חתול-עכבר", לכנס את חברי הוועדה כשעל סדר יומה "בחירת נשיא", אך לעשות "פיליבסטר" – משיכת זמן מלאכותית, כמיטב המסורת שהוא מכיר מהכנסת - שתכליתו משיכת ההכרעה בעניין עד אין קץ.

במקרה זה, באופן תיאורטי, ולאור תקדימים שהיו בעבר, יוכלו רוב חברי הוועדה לתבוע הצבעה מיד, או אפילו – היה והשר לא יכנס את הוועדה - לכנסה ולהצביע על מינוי השופט עמית כנשיא הבא.

עם זאת, בהיעדר השתתפות השר ותמיכתו בהצעה (יש לשער שאליו יצטרפו גם שני חברי הקואליציה הנוספים בוועדה שיישרו עמו קו) ההחלטה תהיה חוקית מבחינה פורמלית, אך יהיה בה טעם לפגם מצד הלגיטימציה הציבורית.

בהתחשב במתקפות הפרועות על שלטון החוק והמערכת המשפטית עוד בטרם מתן פסק הדין האחרון, הדבר בוודאי לא יסייע לשיכוך המתחים בחברה הישראלית, או לביצור אמון הציבור בשלטון החוק ובבית המשפט.

כולנו יודעים מי נפגע בסוף

מעבר לסוגיה הספציפית של מינוי נשיא לבית המשפט העליון, העימות בין השר לבית המשפט עשוי להביא עמו – כפי שכתב בית המשפט – גם שיבוש רבתי בתקינות פעולת הרשות השופטת. זאת, באותם נושאים שכבר כיום, ומזה תקופה ארוכה, סובלים מהעימות המתמשך בין השר לבית המשפט: תקצוב ראוי של בתי המשפט, לרבות פעולות בינוי ושיפוץ, הדרושות להם כאוויר לנשימה; הוספת תקני שפיטה שיקלו על המערכת הכורעת תחת הנטל; ועיכוב – אם לא "תקיעה" ממשית – של מינויים גם לערכאות האחרות. על מינויים נוספים לבית המשפט העליון אין מה לדבר, שכן הם דורשים רוב של לפחות שבעה מבין חברי הוועדה, וזה אינו נראה כיום באופק.

בסופו של יום, כמו תמיד הסובל העיקרי מתסבוכת זו הוא הציבור כולו, ללא הבדל בין ימין ושמאל, שעינוי הדין והמערכת המקרטעת אינם מעניקים לו את השירות שהוא זכאי להם.