לא לשמוח על ההישג: ישראל צריכה לכפור בסמכות בית הדין בהאג

ביום שישי (שלשום) היה בישראל פרץ של "שמחה יהודית" - ביטוי של הקלה על כך שהפרעות הסתכמו בניפוץ חלונות ולא ברצח. במקרה המדובר, האושר נבע מכך שבית הדין הבינלאומי לצדק (ICJ) לא הורה להפסיק את הלחימה בעזה, כלומר לא ביקש מאיתנו לחכות בשקט עד שיענו אותנו וירצחו אותנו. אלו בהחלט חדשות טובות בעולם המעוות, שבו ישראל, ולא חמאס, עומדת למשפט על האשמה מופרכת לחלוטין של רצח עם.

אך מעבר להיעדר הדרישה להפסקת הלחימה, ההחלטה היתה חמורה ביותר. בית הדין קיבל את הטענה של דרום אפריקה, שלפיה יש לו סמכות לדון בטענותיה וייתכן שניתן להוכיח שישראל מבצעת רצח עם. התיק לא סגור, והוא יהיה תלוי ועומד במשך שנים. בינתיים, בית הדין הבהיר שהוא רואה עצמו מוסמך לבחון את כל ההיבטים הקשורים במלחמת הקיום של ישראל, והורה לישראל לדווח מדי חודש. אף מדינה אחרת לא מקבלת יחס כזה, והוא נועד לגרום לצה"ל לשים את החיילים שלו כל הזמן תחת ביקורת.

ה־ICJ הוא זרוע של האו"ם. שופטיו ממונים לכהונות של תשע שנים והם יכולים להיבחר שוב ושוב, מה שמערער עוד יותר את עצמאותם. הם נבחרים בידי העצרת הכללית ומועצת הביטחון, ועמדותיהם תואמות במידה רבה את מדיניות החוץ של מדינות מוצאם. לכן, אף שלעיתים יתמזל מזלנו, לטווח הארוך מדיניות בית הדין תשקף את מדיניות האו"ם.

הסכמנו ששופטים שנבחרו בידי משטרים דיקטטוריים יחליטו בשאלות הבסיסיות: האם אנחנו רשאים להתקיים? האם אנחנו רשאים להגן על עצמנו? זה לא חייב להיות כך. ל־ICJ אין סמכות שיפוטית אוטומטית על מדינות. הן חייבות להסכים במפורש, בדרך כלל באמצעות הסכמה לכך שהוא יכול להכריע בסכסוך ספציפי, או בסוגיות שעולות במסגרת אמנה מסוימת. במקרה זה, ישראל חתמה על אמנת רצח העם, הקובעת כי "סכסוכים בין הצדדים" בכל הנוגע לאמנה יכולים להיות מוכרעים בידי ה־ICJ. אבל זה לא אמור לחול על מקרים כמו זה שמונח בפני בית הדין, שבו מדינה שלא קשורה לחלוטין לסכסוך הגישה תלונה פוליטית טהורה בעניין שאין לה קשר אליו. בית הדין לא היה צריך לקבל על עצמו את הסמכות לדון בבקשה. בכך שעשה זאת, הוא למעשה הכריז על עצמו בתור הסמכות לפקח על ניהול מלחמות ברחבי העולם, כל עוד מדינה כלשהי טוענת שמתקיים רצח עם.

ישראל יכולה להיות חתומה על אמנת רצח העם גם מבלי להכיר בסמכותו של ה־ICJ. במבט לאחור, ההכרה הזאת היתה טעות חמורה. למדינות מותר להסתייג מסמכות ה־ICJ לדון באמנות שונות, והן עושות זאת במקרים רבים. 16 מדינות עשו כך בכל הנוגע לאמנת רצח העם - כולל הדמוקרטיות הגדולות בעולם, ארה"ב והודו.

ארה"ב גם לא הסכימה לסעיף באמנת רצח העם שעוסק בהתבטאויות, מתוך ידיעה שבית הדין יכול לעוות דיבור לגיטימי ל"הסתה". ואכן, אלו שחושבים שהצהרות של כמה חברי כנסת הן אלו שגרמו לישראל צרות - כדאי שיתעכבו על דבריו של הנשיא ברק אובמה, שדיבר על "מיגור הסרטן" במערכה נגד דאעש; או על דבריו של הנשיא ג'ו ביידן, שאמר פעם: "שום אופציה לא צריכה להיות מוסרת מהשולחן כשאנחנו במלחמה".

אך ישראל לא הסתייגה מסעיף זה, והותירה את עצמה חשופה. אמנת רצח העם נוצרה כתגובה לשואה, והיה זה אך טבעי שהמדינה היהודית תהיה שותפה לה במלואה. כמו כן, ישראל לא ציפתה שסמכות בית הדין תנוצל לרעה באופן כה בוטה, אך היא היתה צריכה לצפות. אמנת רצח העם, שישראל ממלאת במסירות כה גדולה, הפכה לבדיחה, לפלטפורמה להאשמת היהודים ברצח עם, אפילו כשהם מגינים על עצמם מפני ניסיון שיטתי להשמידם.

משיכת ההסכמה לא תפסיק באופן מיידי את ההליכים הנוכחיים, אך תמנע תביעות עתידיות דומות בסכסוך זה או בסכסוכים אחרים

7 באוקטובר משפטי

הדיונים בהאג היו "7 באוקטובר המשפטי" - מתקפת פתע בלתי מוצדקת לחלוטין, שמראה לנו כי עלינו לחשוב מחדש באופן מהותי על הדרך שבה אנחנו מגינים על עצמנו. במקרה זה, העבודה יוצאת הדופן של הצוות המשפטי של המדינה, לצד הרבה מזל, מנעו אסון.

אסור לאפשר לסנטימנטליות גרידא, או לשארית האמונה שנותרה לנו במוסדות בינלאומיים, לשים אותנו שוב במצב שבו אנו חשופים למתקפות כאלו. אפילו שינוי קל בהרכב בית הדין או באקלים הגיאו־פוליטי עלול להביא לתוצאה הרסנית. מדינות עוינות כמו דרום אפריקה יכולות להרשות לעצמן לנסות את מזלן שוב ושוב, מבלי לשאת בתוצאות אם יפסידו בבית הדין - אך עם הישג עצום אם ינצחו.

לכן, על ישראל לסיים באופן מיידי את הסכמתה לסמכות ה־ICJ בנוגע לאמנת רצח העם. מהלך כזה לא יפסיק את ההליכים הנוכחיים, אך ימנע תביעות עתידיות דומות בסכסוך זה או בסכסוכים אחרים. יתר על כן, על ישראל לסרוק את כל האמנות שעליהן היא חתומה, לסמן סעיפים המקנים סמכות ל־ICJ - ולהודיע בפומבי כי היא מושכת את הסכמתה מהסעיפים האלו. ארה"ב עשתה בדיוק כך כשאיראן ניסתה להשתמש באמנה שנשכחה מזמן כדי להביא אותה להאג לפני שנים אחדות.

המחבר מלמד בבית הספר למשפטים של אוניברסיטת ג'ורג' מייסון ועומד בראש מחלקת משפט בינלאומי של פורום 'קהלת'.