נראה שתמה ההפוגה ההומניטארית שהעניקה המלחמה לקיטוב החברתי סביב מערכת המשפט.
הממשלה נמנעת מכל המשך עיסוק ברפורמה. בג"ץ, לעומתה, לא רק שלא גילה אחריות להימנע מפרסום פסק דין מהפכני כמו בג"ץ הסבירות בזמן מלחמה, הוא גם לא גילה אחריות באשר לתוצאת פסק הדין שהיא כבר לא מנהרה תחת הרשות המחוקקת, אלא מטרו, והפעם תחת הרשות המכוננת. רק רשות אחת יכולה לקבל החלטה כה דרמטית על חודו של קול, בסד זמנים חסר תקדים ובתקופת "ממשלת מעבר" של הנשיאה חיות.
שופטי העליון נכנס לדיון בצמצום חוק עילת הסבירות (12.09.23) // נטעאל בנדל
שבריריותם של חוקי היסוד, שברוב מזדמן יחוקקו או יבוטלו, היו למושא ביקורת נרחב של בג"ץ. אותו בג"ץ שלא היסס כמובן לבנות מגדלים שלמים על חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ולקבוע אותו כחוקה, חוק שנחקק באותו האופן.
והנה, בג"ץ יפסול בקרוב את חוק היסוד בנוגע לסבירות בין השאר באמצעות הדוקטרינה הקיצונית "התיקון החוקתי הבלתי חוקתי" – זהו פסק הדין המהפכני ביותר אחרי בנק המזרחי. כל זאת ברוב דחוק של שמונה שופטים נגד שבעה, על חודו של קול. אותו קול שלמחרת פסק הדין יפרוש מבית המשפט, מה שאומר שלמחרת הפרסום יש רוב דעות לחוקיותו של החוק.
מילא נבחרי הציבור הנבערים, אבל באיזה מובן חוק יסוד פוגע בגרעין הקשה של המדינה כמדינה יהודית ודמוקרטית, לא פחות, כאשר שבעה שופטי עליון חושבים שהוא חוקתי? האם לא היה ראוי שפסק דין כזה ידרוש לפחות רוב מיוחס מקרב ההרכב?
ככל שבדקתי, לא קיימת פסיקה אחת בתולדות בית המשפט העליון שבה פסל חוק, שלא לדבר על חוק יסוד, בסד זמנים של פחות משנה כמו בסבירות: תוך שישה חודשים ממועד הגשת העתירות ושלושה חודשים ממועד הדיון. לו זו הייתה הרשות המחוקקת, בג"ץ היה מכנה זאת "פגם היורד לשורש ההליך".
בעתירות בהן התערב בג"ץ בחקיקה בעשור האחרון הוא עשה זאת בארבע שנים בממוצע ממועד הגשת העתירה. בבג"ץ בנוגע לחוק יסוד הלאום, הדומה במאפייניו לבג"ץ הסבירות, היה זה 3 שנים מהגשת העתירות ושנה מהדיון. חריג לכך הוא בג"ץ חוק ההתנתקות למשל ב2005 שנקבע חמישה חודשים מהעתירה, אלא ששם הדחיפות ברורה – מהלך מדיני שכבר יצא אל הפועל. מה הדחיפות בבג"ץ הסבירות? מסיבת הסיום של הנשיאה אסתר חיות והשופטת ענת ברון שללא סיבה מהותית, כל לוח הזמנים תוזמן באופן מלאכותי אליה. פרסום פסק הדין מחזיר אותנו אל הסכסוך של ערב השביעי באוקטובר, כאשר לוחמינו בחזית וחלילנו נקברים. כך שאם כבר לתזמן, אז לאחרי המלחמה.
והיו דברים מעולם, בבג"ץ חוק האזרחות ב-2011 למשל השופטת אילה פורקצ'יה סיים את כתיבת חוות דעתה לפסילת החוק אלא ששופטים אחרים כמו אשר גרוניס לא הגישו את חוות דעתם, מועד פרישתה הגיעה והיא נאלצה לצאת מן ההרכב. למרות שזה הוביל להפיכת תוצאת פסק הדין ולדחיית העתירות. נכון להיום, השופט נעם סולברג לא הגיש את חוות דעתו, והיו שלחשו באוזניו לנהוג כגרוניס.
יותר משהטרידה את מ"מ נשיא ביהמ"ש השופט עוזי פוגלמן החייאת השסע בעיצומה של מלחמה, הטריד אותו כי פסק הדין הודלף. זהו תקדים כאשר מדובר בעליון, אך שגרה כמעט בכל מוסד שלטוני אחר. כאשר חשודים ונאשמים עתרו לבג"ץ בדרישה להתערב ולהורות על חקירת הדלפות – בג"ץ סרב. עמותות שקראו לפתוח בחקירת ההדלפה, עודדו הדלפות נגד אזרחים חשודים. אני בעד הדלפות ומתפרנס מהן, אך מתנגד לזעזוע רק כשאלה פוגעות בהיכל האלים. במשך שנים ידע בג"ץ לשמור על חופש העיתונות, נראה אם גם הפעם כשזה נוגע אליו, ישכיל להניח למדליף לנפשו.
על פסק הדין יחתמו 15 שופטים, אולם יש להוסיף אליו את החתימה של השופט השישה עשר - שר המשפטים יריב לוין ששבר את שיא שרי המשפטים במקצה מינימום הישגים ומקסימום נזק. בחוק הסבירות אין תועלת, בטח לא ברשלנות שבה הוא נחקק מבלי להגדיר אפילו מהי סבירות, וגם אם לא היה נפסל אפשר היה לעקוף את מגבלותיו.
אבל החוק אפשר לשופטים האקטיביסטיים להעניק לעצמם עוד כוח בגיבוי מחאת השמאל שקומם השר. בג"ץ הסבירות לימד את הידוע מראש שהיה צריך לחוקק את מגבלת בג"ץ לפסול חוקים ברוב מיוחס בלבד, עשרה שופטים למשל. שנה שלמה של קיטוב חברתי הולידה כלום ושום דבר. חוות דעתו בפסק הדין של המועמד לנשיא העליון, השופט יצחק עמית, תלמד שפני העליון בהנהגתו להסלמת מאבק הרשויות והקרע החברתי.
חוות הדעת הקיצונית שכתב מעוררת ביקורת גם בתוך בית המשפט העליון, שם יש המסתייגים עמוקות מההגדרה היהירה של בית המשפט העליון כמנוע המרכזי שמניע את הדמוקרטיה הישראלית. יש אפשרות אחרת – הגעה לפשרה בה ימונה השופט נעם סולברג לנשיא, שממילא לפי הסניוריטי עתיד להיות הנשיא אחרי עמית. כך אולי יגלידו הפצעים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו