בגן העדן של העדות: מוקדם לקבוע איך יסתיים הסרט של מילצ'ן

אם כל העולם במה, הרי עולם המשפט הוא במת התיאטרון הלאומי. כל שחקן תיאטרון, כתב פעם רבי יעקב הלוי, איש ירושלים, מכיר את התופעה: אם חלילה באמצע ההצגה יעלה על הבמה חתול, ויחצה בצעד מהוסס ובעיניים מפוחדות את הבמה, הקהל ישכח מההצגה ויפנה את מלוא תשומת הלב שלו לאותו חתול מסכן.

ולא משנה מי יעמוד על הבמה: סר ג'ון גילגוד או חנה רובינא. החתול ינצח. מדוע ינצח החתול? הרי אין לו אפילו שורה אחת של טקסט ולא גרגיר של כישרון? כנראה משום שהסצנה שהוא מציג באותו רגע, מבולבלת ככל שתהיה, היא סצנה אמיתית, חיה, נושמת. היא תמימה, ונוגעת ללב יותר מכל המונולוגים והג'סטות שבעולם. עכבר כזה, שמן למדי ובעל נוכחות, התרוצץ אתמול באולם הקטן של בית המשפט בברייטון.

וכך תוארו הדברים בחליפת הדברים בין סנגורו של נתניהו לתובעת: עו"ד חדד: "כתוב פה משהו על כמה צרכו באירועים? איפה זה כתוב? קרה פה דבר חמור". עו"ד בן ארי: "אוי יו יו" (בזלזול). עו"ד חדד: "שזה יירשם לפרוטוקול האירוע הדי ביזארי הזה". ואז העד המרכזי, ארנון מילצ'ן, כבר לא היה יכול להתאפק: "זה סרט. לא, זו כבר סדרה".

מילצ'ן, כך לדבריו, ובשונה מרעהו ראש הממשלה הישראלי, אולי אינו המומחה הגדול בעולם לסיגרים ולשמפניות. אבל בסרטים הוא מבין. ועוד איך. הוא הבין שהסצנות האלה הן כבר בסיס נפלא לסדרה שלמה. נטפליקס עוד יעשו מזה מיליונים.

כמו במקרים קודמים, בתום יום העדות הראשון עדיין מוקדם מדי לדעת אם מילצ'ן סיפק את הסחורה לתביעה, כפי שקיוותה, או דווקא חיזק את טיעון ההגנה. אבל מה שברור, שהנדיב הידוע הקים קו אספקה שוטף של סיגרים, חולצות ושמפניות. ביבשה, באוויר ובים. בירושלים, בקיסריה, בבית ינאי ובלונדון.

כמו מפיק גדול, מילצ'ן לא הסתפק בסחורה, אלא העשיר גם את מילון הדימויים בעדותו. מה לא היה לנו שם, בגן העדן של העדוּת? עלים וגם כותרת, "ורודים", ואפילו בובת באגס באני שתפקדה על תקן השפן שנשלף מכובעו של הנדיב לטובת בנו של הקוסם.

אבל האם כל אלה, ציוריים ככל שיהיו, יספיקו להרשעה? עדיין מוקדם לדעת. למרות הספינים השוטפים, מכל צד, מה שיקבע בסוף את היכולת להרשיע "מעל לכל ספק סביר" זו לא רק הכמות אלא גם, ובעיקר, האיכות. ולא רק של הסיגרים והשמפניות.

התביעה מנסה להראות שבמקרה זה הכמות יוצרת לא רק ניחוח רע שנודף מן הסיגרים, גם מבחינה ציבורית וגם מבחינה מוסרית וערכית, אלא מגיעה כדי מתת שוחד, שחורגת מסתם יחסים חבריים, גם באלפיון העליון.

ההגנה, מצידה, מתעקשת להקטין את הכמויות ועומדת על גישתה, שלפיה למרות הכל, הכמות לא מגיעה כדי הרשעה בשוחד פלילי. שאלה זו, וכמוה השאלה אם ומה קיבל מילצ'ן בתמורה למתת הנדיבה, הגם שאינה חיונית לשם הרשעה (לפי החוק די בעצם המתן), יוערכו על בסיס מכלול הראיות וההקשרים, ולא מאנקדוטה זו או אחרת, עסיסית ככל שתהיה.

כמו בעבר, ניאלץ אפוא להמתין, ובמתח רב, לפרקים הבאים בסדרה. אל תלכו לשומקום. יצאנו לפרסומות ולספינים, אך מייד נשוב.