נדחה ערעורו של אפי נוה: עונשו יישאר מאסר על תנאי וקנס

בית המשפט המחוזי מרכז לוד דחה היום (ראשון) את ערעורו של יו"ר לשכת עורכי הדין לשעבר, אפי נוה, ואת ערעורה של המדינה ב"פרשת המעברים". בעקבות כך, עונשם של נוה ושל בת זוגו, בר כץ, יישאר מאסר על תנאי וקנס.

כמו כן, לא ניתן לקיים דיון בשאלת הקלון שבהרשעה מבלי שקיים פסק דין חלוט. זהו לשון הכלל וסמכותה של ועדת הבחירות לקיים דיון בקלון הוא תלוי בקיומו של פסק דין חלוט. באשר לשאלת מועמדתו של נוה, ההכרעה הזו אינה תשפיע על ניסיונו לשוב לראשות לשכת עורכי הדין, זאת כיוון שבעבירה זו אין קלון. 

כזכור, נוה ובת זוגו החליטו לטוס לנופש משותף בתאילנד. על רקע סכסוך גירושין שניהל המערער באותה עת ביקשו לפעול להסתרת שהותם. לצורך כך, נוה הציג את דרכונו בעמדה ממוכנת, קיבל גייטפאס, מסר את הגייטפאס למערערת, שעברה במכונת הבידוק והמערער נצמד אל נוסעת אחרת, השתחל ועבר בשער המעבר יחד עמה בו זמנית.

בכניסה לישראל התנהלו השניים באופן דומה, אך המערער נצמד אל המערערת ולא אל נוסעת אחרת.
פסק דינו של בימ"ש השלום הטיל על כל אחד מהם חודשיים מאסר על תנאי למשך שלוש שנים לבל יעברו עבירה כלשהי לפי חוק הכניסה לישראל או עבירה של קבלת דבר במרמה וקנס בסכום של 2,000 שקלים.

בעקבות כך, הוגשו שני ערעורים לבית המשפט המחוזי. נוה ובת זוגו עירערו על הרשעתם בטענה כי לא היה מקום להרשיעם בעבירה של קבלת דבר במרמה, וזאת בנוסף להרשעתם בעבירות לפי חוק הכניסה לישראל. בנוסף טענו המערערים לאכיפה בררנית ולשיקולים זרים בהעמדתם לדין. אשר לעונש טוענים המערערים כי בכל מקרה נכון היה לסיים את עניינם ללא הרשעה.

הערעור השני הגיע מצג המדינה שעירערה אף היא על העונש ולטענתה היה מקום להחמיר בעונשם של המערערים ולהטיל עליהם עונש מוחשי ולא רק עונש הצופה פני עתיד.

לא ניתן להימנע מהרשעה

בית המשפט המחוזי דחה את שני הערעורים וציין כי לעניין סוג העבירה נקבע כי המעשים כוונו נגד רשויות השלטון ופגעו ביכולתה של המדינה כריבון לפקח על הנכנסים ועל היוצאים משעריה. סוג העבירות שאותן ביצעו המערערים ונסיבות ביצוען בצוותא, בשיתוף פעולה מלא, מתוך מניע אישי ועל מנת להשיג רווח עבורם, אינן מאפשרות להימנע מהרשעתם, מבלי לפגוע באופן מהותי בשיקולי ענישה אחרים. מעשי המערערים נעשו תוך מרמה והונאה כלפי רשויות השלטון, והתפרשו על פני שני אירועים נפרדים, בהפרש זמנים ניכר, כך שלא נכון לראות במעשים אלו כטעות נקודתית.

באשר לערעור המדינה באשר לקולת עונשם של המערערים הפנה ביהמ"ש לכלל לפיו ערכאת הערעור אינה גוזרת מחדש את עונשו של המערער אלא תפקידה העיקרי הוא לבחון את סבירותו של העונש ואם העונש הסופי שהוטל על הנאשם הולם את המעשה ואת מיהות העושה. במכלול השיקולים הצריכים לעניין, קביעותיו של בית משפט השלום, אינה חורגת במידה כזו מהראוי והמקובל, באופן שיש בו כדי להצדיק התערבותה של ערכאת הערעור.

לעניין זה דומה כי דווקא מעמדו ותפקידו הציבורי של המערער והשפעת ההרשעה על מעמדו זה ועל המשך דרכו המקצועית, הם שמצדיקים את התוצאה הסופית אליה הגיע בית משפט השלום בכל הנוגע לעונש הסופי שהושת עליו.