כאשר שלושת שופטי ההרכב במשפטו החוזר של רומן זדורוב משכו את קולמוסם על הכרעת הדין, הם התכוננו לרגע הזה ממש. לרגע שבו בפרקליטות יחפשו בזכוכית מגדלת אחר הבקיעים שמהם ניתן יהיה להצדיק הגשת ערעור.
השופטת שהרשיעה את זדורוב בדעת המיעוט הדגישה והרחיבה לגבי הראיות הפורנזיות שלדעתה מוכיחות את אשמתו של זדורוב ברצח, ואילו שני השופטים המזכים הדגישו והרחיבו את אמינות העדים. מדוע? מפני שגם בית המשפט וגם הפרקליטות יודעים היטב שבית המשפט העליון לא יכול לסתור הכרעה של ערכאה נמוכה ממנו ביחס למהימנותם של עדים שהוא לא שמע.
כולם ידעו כי אם תקום עילת התערבות - היא תהיה באמצעות טענות לטעויות שנפלו בדעת הרוב ביחס לראיות הפורנזיות, כמו כתמי הדם, טענות שאותן אפשר היה למצוא בדעת המיעוט של השופטת.
מתחילת הדרך פרקליט המדינה לא שש להגיש את כתב האישום המחודש נגד זדורוב, זה שהוגש לאחר החלטת בית המשפט העליון לאשר את בקשת זדורוב למשפט חוזר. גם במקרה הזה צוות התביעה בתיק תמך בהגשת הערעור, אך אנשי המחלקה הפלילית בפרקליטות שפכו מים צוננים. איסמן היה קפוא ממילא.
בהחלטה שלא לערער הגיעה לסיומה אחת הפרשות הפליליות הגדולות במדינה.
בפקולטות למשפטים עוד יעסקו בגילוי הלב הנדיר של השופט צרפתי על משקלה של הודאת חשוד בפשע: "על עצמי אני מעיד כי הרושם החד שהותירה בי ההתוודות (של זדורוב) הקשה עלי לבחון באופן אובייקטיבי את משקלה האמיתי.
"הודאה עלולה להביא את השופט היושב בדין 'להסתנוור' וליתן משקל לא נכון, ולמצער עודף, להודאת הנאשם שלפניו". לא פחות משרומן זדורוב הצליח להשתחרר מהודאתו, הצליח להשתחרר ממנה גם בית המשפט.
