גם לאחר פרסום תוצאות המשפט החוזר, תאיר ראדה עליה השלום כבר לא תשוב לחייך. מקרה הרצח של הנערה מקצרין, זיעזע מדינה שלמה, והותיר בנפש בני משפחתה, מכריה ורבים מבני הציבור כולו צלקות עמוקות שלא יימחו לעולם.
רומן זדורוב זוכה מאשמתו ברצח תאיר ראדה ז"ל. רק מן הספק ורק ברוב דעות (בדומה לפסק הדין הקודם שניתן בבית המשפט העליון ודחה את ערעורו, ברוב דעות בלבד). הכרעת הדין המנומקת והבנויה לתלפיות, שניתנה בסופו של משפט חוזר, ארוך ומתיש, היא אות כבוד למערכת החוק והמשפט הישראלי.
לאחר מבול ההשמצות ודברי הבלע שנשמעו אודותיה וכלפי אנשיה בשנים האחרונות, וביתר שאת בחודשים האחרונים, הוכיחה מערכת זו כי היא פועלת ללא מורא וללא משוא פנים. ככל מערכת אחרת שמופעלת על ידי בני אנוש, גם אנשיה עשויים לשגות, לעתים באופן שמוליד תוצאות קשות, אבל רובם-ככולם עושים לילות כימים, בנאמנות ובמסירות, למילוי משימתם ותפקידם על הצד הטוב ביותר.
מעקב אחר הסאגה ארוכת השנים של משפט זדורוב, ועיון בהכרעת הדין המעמיקה והמנומקת, הן של שני שופטי דעת הרוב והן של שופטת דעת המיעוט, מלמדת פעם נוספת עד כמה יכול להיות גדול לעתים הפער שבין האמת העובדתית והאמת המשפטית.
האמת העובדתית היא אחת, ואין בלתה. נתוניה אובייקטיביים. ורק אדון העולם, היכול לחדור גם לנבכי הלב, הבוחן ובודק גנזי נסתרות ועיניו משוטטות בכל, יכול לדעתה בוודאות.
לא כן האמת המשפטית. זו נסמכת על הררי ראיות, עדויות וממצאים פורנזיים, שניתנים לביקורת בני האדם ונתונים לפרשנותם.
כל מעשה פרשנות – הן של תמונת מציאות, הן של ממצאים ועדויות, הן של דבר חוק - הוא סובייקטיבי. תוצאתו תלויה בפרשן, ויהא זה שופט, פרקליט, מומחה מדעי, עיתונאי או סתם אדם מן השורה.
לו היינו צריכים עדות לכך, הרי שעמדותיהם החלוקות של אנשי הפרקליטות והסניגורים, כמו גם של שופטי הרוב ושופטת המיעוט, מוכיחות זאת.
כידוע, האמת המשפטית גם אינה זהה בהכרח עם האמת העובדתית.
בשל דיני הראיות, סדרי הדין והוראותיו, יכול אדם לבצע מעשה עבירה, גם מעשה רצח, אך למרות זאת לא יועמד לדין או יזוכה בסופו של יום. זאת, בשל כך שראיות מסוימות, שהיה בהן כדי להטות את כף המאזניים ולהכריעה כלל לא הובאו בפני בית המשפט, בשל כללי משפט הפוסלים את קבילותן של ראיות מסוימות (כגון "עדות שמיעה"), הבעת חוסר אמון במהימנותו של עֵד או חוות דעת של מומחה, או מכוח הכלל הגדול שחל בדיני העונשין ולפיו ניתן להרשיע אדם בעבירה רק כאשר אשמתו מוכחת "מעבר לכל ספק סביר".
הטלת ספק, ולו קטנטן, בטיב אשמתו של אדם, עשויה לזכותו, ולוּ זיכוי מן הספק (בניגוד לזיכוי מלא) כפי שנעשה במקרה זה.
מקרים קשים מולידים הכרעות קשות. לעתים קשות מאד. אם כך בכל תחומי המשפט, במשפט הפלילי, על אחת כמה וכמה. זה דורש כי העמדה לדין פלילי לא תיעשה אלא בהתקיים "סיכוי סביר להרשעה" – הדרוש כתנאי מקדמי לשֵם הגשת כתב אישום וניהול משפט. לצד זאת, ניצבת הדרישה לחציית רף ראיות גבוה ביותר לשם הרשעה, "מעל לכל ספק סביר".
למרות הניסיונות שנשמעים לעתים קרובות לתאר את המשפט כ"מדע", בוודאי לא מדובר בלא במתמטיקה ולא במדע מדויק אחר. כאשר טעות זו עולה כדי שלילת חירותו של אדם, ובכליאתו מאחורי סורג ובריח למשך שנים ארוכות (ובמקרה של זדורוב: 15(!) שנה), התוצאה היא נוראה ואיומה.
הערותיו הנוקבות של המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, השופט מלצר, בהחלטתו שהורתה לפרקליטות לשקול קיומו משפט חוזר לזדורוב, פתחה את השער לזיכויו, ולו מן הספק.
אלה הצטרפו לספקות ולתהיות שעלו מכיוונים שונים באשר לחלק מהראיות שהובאו במשפט הראשון והביאו להרשעתו, כמו גם לראיות הנוספות והחשובות שהוצגו לבית המשפט לראשונה רק במהלך המשפט החוזר.
בשונה מהקולות הבוטים (תרתי משמע) שנשמעו ברמה לאחר פרסום הכרעת הדין, והצטרפו למקהלה האוטומטית של מקללי הפרקליטות (בשונה מהביקורת העניינית על פעולותיה, שהיא ביקורת ראויה ונחוצה), הכרעת הדין שניתנה אינה "יום הדין" של הפרקליטות.
מעבר לדעת המיעוט, שתמכה בעמדת הפרקליטות, ולעובדה שגם שופטי הרוב זיכו את זדורוב רק מן הספק, ולא זיכוי מלא, יש לזכור כל העת גם בפרקליטות יושבים רק בני אנוש, שאינם חפים מטעויות. כאשר עליהם להחליט האם להגיש כתב אישום, או לנהל משפט חוזר – אין לאנשיה אלא מה שעיניהם רואות.
הפרקליטות אינה "קבלן הרשעות", וכל עוד אנשיה פועלים מתוך תום לב, ביושר וביושרה, אין לבוא אליהם בטענות.
בית המשפט עשה מלאכתו נאמנה. במשך חודשים ארוכים, צלל לים הראיות, שמע עדויות חדשות, בחן וניתח אותן לעומקן, והגיע למסקנה שהגיע.
אין לנו פרקליטות אחרת
למשפט מגבלות משלו. קוצר ידו ניכר לא אחת. אבל כל עוד אין לנו שיטה טובה יותר, אין סיבה לבקר את הכרעתו. כבר ה"נשר הגדול", הרמב"ם – ובעקבותיו רבים אחרים – קבעו כי "מוטב שתשעה עבריינים (או לפי גרסה אחרת: מאה פושעים) יצאו לחופשי, ולו מן הספק, מאשר ישב אדם ישר אחד, חף מפשע, מאחורי סורג ובריח, על לא עוול בכפו".
אין לנו פרקליטות אחרת. גם לא בית משפט אחר.
אפילו הלב אינו נוטה תמיד אחריהם, בדיני נפשות דוגמת המקרה דנן עדיף שהראש והשכל ינצחו ולא הלב והרגש.
למרות דעת המיעוט שאימצה את עמדתה, טוב תעשה הפרקליטות אם תימנע מהגשת ערעור. כך, במיוחד, לנוכח הכרעת הדין המפורטת, שמלמדת כי סיכוייו להתקבל אינם גדולים במיוחד.
אכן, "אין שמחה כהתרת הספקות". בפרשה זו טרם הותרו כל הספקות. אבל מדינת ישראל והחברה הישראלית צריכות להותיר פרשה זו מאחוריהן ולהתמודד עם האתגרים הקשים שעוד נכונו להן.
תאיר ראדה ז"ל, אמה ובני משפחתה, חבריה ומכריה, ימשיכו לשאת על גבם את הצלקות הכואבות. למרבה הצער ולמגינת לב, אלה כנראה לעולם לא יירפאו לחלוטין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו