"הילדים עברו זוועות שהנפש לא יכולה לעכל": החוקרים של כרמל מעודה מדברים לראשונה

"הרבה פעמים יצא לי לשאול 'למה? אבל למה, כרמל? הוא לא עשה לך כלום. זה לא כוחות. זה לא פייר. מה את עושה?'. לשבת עם אדם שעשה מעשים מאוד חמורים, לצפות יחד איתו בדברים ולתת לו להגיב עליהם זה קשה מנשוא".

פרשת "הגננת המתעללת" מראש העין הפכה מאז חשיפתה לפני כשלוש שנים לפרשת ההתעללות בפעוטות החמורה ביותר בישראל, כזו שהביאה לשינוי משמעותי במאבק נגד כל מי שנוקט אלימות כלפי ילדים קטנים במסגרת חינוכית רגישה כל כך. אבל מתברר כי כל הזוועה הזו לא היתה מגיעה לידיעת המשטרה והציבור אם מעודה היתה מצליחה במזימתה - למחוק את התיעוד ממצלמות הפעוטון. מי יודע, במקרה כזה, עוד כמה זמן היה המקום ממשיך לפעול וההתעללות הקשה בילדים הרכים היתה נמשכת בלי שאיש יידע על כך.

"היא הזמינה טכנאי ליום ראשון כדי למחוק את הסרטונים, ולמזלנו תפסנו אותם כבר ביום שישי", מגלה רב־פקד דורית רסולי, קצינת החקירות בתחנת ראש העין. "אם היינו מגיעים לפעוטון ביום ראשון, לא היינו רואים כלום והתיק הזה היה נסגר. כי בסוף, ילד קטן לא מסוגל להגיד מה בדיוק עבר עליו".

רס"ר פרדי קמינצקי, שחקרה את מעודה במשך שעות, מוסיפה: "היתה לה תחושת בטן לא טובה לגבי סייעת שהתפטרה. כנראה היא ראתה את אי שביעות הרצון של אותה סייעת מהמעשים שקורים שם וחששה שתלך למשטרה. אם לא היינו מוציאים צו מבית המשפט ותופסים את המצלמות - היינו מפספסים. כרמל אמרה בחקירתה שהיא ניסתה למחוק את הסרטונים אבל שכחה את הקוד. לכן הזמינה טכנאי שיאפס את הקוד, ולמזלנו לא זכרה גם אותו".

החוקרים הגיעו אל מעודה, אז בת 25, ביום שישי 21 ביוני 2019. בפעוטון שהפעילה בבית משפחתה - "בייבי לאב" שמו - לגילי שלושה חודשים עד שלוש שנים. החוקרים לקחו את סרטוני המצלמות שבמקום ועיכבו את מעודה לחקירה. כמה ימים לפני כן החליטה אור יחיא, סייעת בפעוטון, להתפטר לאחר שלושה שבועות בלבד של עבודה במקום, מכיוון שלא יכלה להכיל עוד את מקרי ההתעללות הקשים. היא סיפרה לחברה שלה על מה שראתה, וזו פנתה למשטרה. בראיון ראשון מאז מספרים ראשי צוות החקירה שחקרו במשך שעות את מעודה על האירועים, שלב אחר שלב.

רפ"ק רסולי: "אנחנו מקבלים מידע מחברה של אור יחיא שלפיו יש חשד להתעללות בפעוטון הזה, כל מיני דברים מזעזעים. אנחנו מבינים שצריך לדבר עם אור. כשהיא הבינה מה קורה שם, היא החליטה שהיא לא יכולה להמשיך ופשוט עזבה. בהתחלה היה קשה לה לדבר. היתה בינה לבין כרמל היכרות מוקדמת, הן כנראה חברות, וזה מה שהקשה עליה להיפתח. אחרי הרבה שיחות איתה היא סיפרה מה שראתה".

פקד אריאל כהן, ראש משרד החקירות בתחנה: "במעונות הפרטיים האלו יש בעיה, מדובר באנשים בלי הכשרה מסוימת, ולכן כל מי שבא לעבוד - ברוך הבא. לפעמים זה מבוסס על קשר חברי, ובין אור לכרמל אכן היתה איזושהי אינטראקציה חברית. אמנם באיזשהו שלב היא כן החליטה לבוא ולספר למשטרה, אבל היה שיהוי והיא נחקרה על השיהוי הזה, כי היתה לה חובה לדווח כשהיא רואה את האירועים האלו מול העיניים". התיק שנפתח נגד יחיא על חשד לאי־דיווח על המעשים שהיתה עדה להם נסגר בסופו של דבר.

אדישות מקפיאת דם

רס"ר קמינצקי מגיעה לראיון כשהיא בחופשת לידה עם בתה התינוקת, רבקה, רק בת שלושה חודשים. היא בת 39 מקריית מלאכי, חוקרת מחלק משפחה ועבירות מין בתחנת ראש העין, שמונה שנים וחצי במשטרה. חריגה בנוף - דתייה מזרם חב"ד, אמא לתשעה ילדים (שלושה חודשים עד 19). ועם כל המטען הזה היא נקראה לחקור את החשודות בתיק הרגיש.

"זה היה ביום חמישי אחר הצהריים, שעת סגירת המשרד לסוף שבוע", היא מספרת. "מתקשר אלי רכז מודיעין ואומר לי שמישהי רוצה למסור לי מידע. הוא נכנס לחדר יחד עם אור, הסייעת. היא מספרת שהיא עובדת בפעוטון בשלושת השבועות האחרונים, אצל מישהי שהכירה מהעבר והציעה לה לבוא לעבוד אצלה. במשך אותם שלושה שבועות היא רואה התעללות מתמשכת בילדים שם".

במהלך החקירה החלה יחיא לשתף את קמינצקי בסיפורים מסמרי שיער, שבהתחלה לא נשמעו לחוקרת הגיוניים. "היא דיברה על מכות, ילדים שעומדים שעות, האכלה בקיא, ועוד", מספרת קמינצקי. "זה נשמע לי מופרך. אני מבררת איתה על היחסים ביניהן, אולי יש פה סכסוך. אולי היא התפטרה ומעודה לא מוכנה לשלם לה. 'אין כלום. שמרתי על יחסים טובים איתה עד הסוף. אני כבר שבוע מתבחבשת עם עצמי מה אני עושה. החלטתי לעזוב את המקום'. היא אומרת שיש מצלמות בכל חדר. 'תבואו תראו'.

"חמישי אחר הצהריים, ואנחנו בהתלבטות מה עושים כי מחר, יום שישי, יגיעו ילדים שעלולים לחוות שם אלימות או שמישהו ידאג למחוק את הסרטונים מהמצלמות ואנחנו נפספס. הוחלט שלמחרת בבוקר נפנה לבית המשפט בבקשה לקבל צו לתפיסת המצלמות בתקווה שלא תהיה אלימות כלפי הילדים. רווח לי לגלות שבאותו יום שישי לא היתה אלימות. זה יום קצר, יום יותר רגוע שבו גם הרבה ילדים לא היו מגיעים".

רפ"ק רסולי: "על סמך העדות הזו של אור קיבלנו צו לחיפוש בפעוטון ולתפיסת המצלמות. היתה התלבטות. אנחנו לא יודעים מה רמת החומרה, אנחנו לא יודעים בדיוק מה קורה שם. אנחנו חושדים שקורה שם משהו, אבל אתה גם לא רוצה לגרום לה נזק גדול מדי, אולי לא קורה שום דבר. בסוף אנחנו צריכים להיות מאוד מאוזנים בהחלטות שלנו. החלטנו שביום שישי, לאחר שהילדים מסיימים את הפעוטון, אנחנו הולכים לשם. ניידת ראשונה מגיעה לפעוטון, תופסת את הסרטונים ומעכבת את כרמל לחקירה בתחנה. אנחנו מתקדמים לקראת כניסת השבת. עוד לא יודעים מה יש בסרטונים. יש לנו צו חדירה, ואנחנו יכולים להיכנס ולצפות בהם".

איך כרמל מגיבה בשלב הזה?

פקד כהן: "אדישה לגמרי, רגועה, לא נלחצת, משדרת שהכל בסדר, יושבת בתחנה וממתינה לחקירה. היתה חוקרת תורנית, ולפני שהיא נכנסה לחקירה ביקשתי ממנה לעשות רפרוף על הסרטונים בעזרת חוקר זירה טכנולוגית, בדיקה ראשונית. ואז החלו הצרחות של החוקרת, צרחות של תדהמה ממה שגילתה. לחצה פליי - בום! יש משהו. עוד פליי - ובום, עוד משהו. אני זוכר שהיא שלחה לי לטלפון סרטון כדי לעדכן אותי. רואים בו התעללות. הבנתי טוב מאוד למה היא צרחה, היא ראתה משהו קשה".

תחושת חוסר אונים

כהן (43) משרת כבר 20 שנים במשטרה. הוא מתגורר בברקן, אב לילדה. "היא היתה אז בת 6 וזה קשה מאוד. קשה לראות ילדים קטנים שמתעללים בהם ואתה לא יכול לעשות כלום. רק לצפות בלי לעזור. אני זוכר שראיתי הרבה סרטונים כי הייתי אחראי לחקירה. קשה מאוד להיות אדיש. לא היה חוקר שצפה בסרטונים ונשאר אדיש. אתה רואה, למשל, ילד קטן שהיא שמה אותו על כיסא שעומד על שולחן כשהיא עושה ספונג'ה. ואז הילד פשוט נופל, כי זה ילד בן שנתיים, כי איזה שיווי משקל יש לו? הוא נופל על הרצפה מגובה של מטר ומשהו. היא מרימה אותו ושמה אותו עוד פעם מחדש. מתייחסים אליו כאילו הוא חפץ".

רפ"ק רסולי: "הוא נופל על הפרצוף, מתרסק. ואז היא מרימה אותו ושמה אותו שוב על אותו כיסא שעל אותו שולחן. והוא בוכה כי כואב לו, הוא נפל על הפנים, ואז תוך כדי בכי הוא מתחיל להירדם, ובום, נופל עוד פעם. וזה קורה פעם אחר פעם כי היא צריכה עכשיו לשטוף את הרצפה. ילדים עמדו שעות עם הפנים אל הקיר, עם ידיים מאחורי הגב, בני שנתיים, שלוש. חברים שלהם משחקים, חברים שלהם אוכלים, והם עומדים ככה שעות. לקח לנו זמן לקלוט את זה.

"אנחנו רואים סרטונים, וברקע יש ילדה שעומדת עם הפרצוף לקיר. ופה מכות ושם מכות ואתה לא שם לב לילדה הזו. פתאום אחת השוטרות שצופה בסרטונים קולטת שיש ילדה שעדיין בפינה. כרמל מדי פעם עוברת ומסדרת לה את הידיים, כי הן נופלות. כמה היא יכולה להחזיק את הידיים? ואז אנחנו קולטים שיש כל הזמן ילדים שעומדים עם הפרצוף לקיר במשך שעות. אתה לא יכול לעשות דבר כזה לילד".

רסולי (54), הקצינה האחראית לחקירה, היא אם לשלושה, מתגוררת בשער אפרים, משרתת כבר שלושה עשורים במשטרה. "זה תיק מאוד קשה, תיק שגמר את התחנה", היא מספרת, "היינו חפויי ראש, ממש באבל. אתה רואה פה שוטרים שיוצאים מצפייה בסרטונים ולא מפסיקים לבכות. אני יושבת באיזו ישיבה ושולחים לי סרטון ואני באותה שנייה לא מתפקדת יותר. ואני אדם חזק, ראיתי המון דברים בחיים שלי. במהלך 30 שנותיי במשטרה נתקלתי במיליון דברים קשים. זה היה מזעזע בצורה קיצונית.

"הקושי העיקרי היה הקטע הנפשי של החוקרים. לי היה קשה לראות את החוקרים שמטפלים בתיק הזה מתפרקים. היתה שוטרת בהיריון ראשון, היה לה מאוד קשה. גם לאריאל היה קשה. הוא בחור מאוד מאופק, ופעם ראשונה שראיתי אותו מאוד נסער. זה הבהיל אותו, הרגשתי שקשה לו".

מה קורה בחקירה הראשונה שלה?

פקד כהן: "אדישות, שנמשכה לאורך כל החקירות. כרמל היתה כמו קיר. קרח. יושבת מולך בשאנטי, רגליים מקופלות על הכיסא, וזורמת בשיחה. מציגים לה סרטונים והיא לא מתרגשת מכלום, אומרת 'איפה הבעיה?'. יושבת בסבבה שלה, ממש ככה. אדישה, לא מתרגשת. לא קרה כלום. נותנת הסבר: 'זה לגיטימי לחלוטין מה שאנחנו רואים על המסך, אני לא רואה משהו חריג'. זה היה לאורך כל החקירות שלה. לא ניסתה להכחיש, פשוט אומרת, 'זה בסדר ההתנהגות הזו'. וזה קשה לך, כי אתה מתפתל כשאתה רואה את הסרטונים. קשה להכיל כשאתה לא יכול להגיב לזה.

"זה חוסר אונים, כי אתה רואה את הדברים האלה בדיעבד. אתה מרחם על הילד הקטן הזה, שזה מה שהוא סובל ביום־יום ולא יכול להגיד כלום. הוא לא יודע שזה לא צריך להיות ככה, מבחינתו ככה זה בחיים. אני מספר לך את זה וכולי צמרמורות. והיא אדישה. בחקירה אתה רוצה לגרום לאדם להודות, שהאסימון ייפול, שיבין שמה שהוא עשה זה לא בסדר".

רפ"ק רסולי: "היא ניסתה לתת כל מיני הסברים. למשל, שאלנו למה לא נתנה לילדה לאכול, והיא ענתה 'כי היא שמנה, היא לא צריכה לאכול עכשיו'. היא מסבירה שזה חלק מחינוך הילדים. היא לא מכה על חטא, לא מתחרטת, לא מתנצלת בפני ההורים".

פקד כהן: "היא ניסתה להרדים פעוטות כשהיא יושבת עליהם. מחריד. מבחינתה ככה מרדימים ילדים, זו התפיסה שלה. אין לה שום הכשרה איך להתמודד איתם. היא החליטה שהיא פותחת פעוטון, ויאללה - תביאו לה ילדים. 'זה מה שראיתי לנכון לעשות, ככה מרדימים וככה מאכילים'. על הילד שהיא הושיבה על הכיסא כשהיא עשתה ספונג'ה והוא נופל אמרה 'מה לא בסדר? הוא נפל והרמתי אותו'. מההתחלה ועד הסוף היא אדישה. תמיד אמרה 'זה בסדר, זו הדרך שלי. אין פה משהו חריג'. לא שמענו ממנה משפט כמו 'אני מזהה פה משהו בעייתי, אני מתנצלת', לא היו אמירות כאלה".

חינוך רע

באותו יום שישי שבו נעצרה, לאחר הצפייה הראשונית בסרטונים, הופכת מעודה ממעוכבת לעצורה. במוצאי שבת היא מובאת לבית המשפט ומעצרה מוארך, ולמחרת החקירה מעלה הילוך. "ביום ראשון אנחנו מתחילים לצפות בסרטונים בצורה מסודרת", מספרת רס"ר קמינצקי, שהעבירה ימים בחדר החקירות עם מעודה. "המצלמות תיעדו את מה שקרה בפעוטון 21 ימים אחורה. הייתי צריכה לצפות בחומרים האלה עשר שעות בכל יום ולקלוט את כל האירועים ולתייג אותם בצורה מסודרת. ואז התחלנו להטיח בה את כל האירועים ולקבל ממנה תגובה".

מלבד האדישות - איזה סוג של נחקרת היא?

"היא מאוד משתפת פעולה. יש לה הסבר לכל דבר. היא מנסה להסביר בצורה רציונלית, למרות ששום היגיון לא עומד מאחורי הדברים. היא אומרת, למשל, 'אני עובדת על האופי של הילד', 'אני מציבה בפניו אתגרים כדי שייתן לי קונטרה', 'זו שיטת חינוך', 'זה ילד בלי אופי ולכן אני מאתגרת אותו יותר', 'אני רוצה שהילד יגיד שלא נעים לו כדי שבעתיד יידע לעמוד על שלו', ועוד כל מיני דברים הזויים.

"כשאתה צופה איתה בסרטוני האימה, הניגוד בין הדברים שלה על פילוסופיות חינוכיות לבין מה שרואים על המסך יוצר פער שאי אפשר לגשר עליו. בראש שלה זה הגיוני. בחקירה היא מאוד מנומסת. מציעה לי לצאת להפסקה להירגע כשהיא רואה שהמראות בסרטונים קשים לי. יש ניגוד מאוד גדול בין האינטראקציה ביני לבינה לבין המפלצת שרואים בסרטונים".

במהלך החקירה את אומרת לה שהיא מפלצת?

"כן, אני אומרת לה. אתה רואה את הסרטון ואתה צריך לקבל ממנה תגובה. איזו תגובה כבר אפשר לקבל על דבר כזה? הרבה פעמים יצא לי 'למה? אבל למה, כרמל? הוא לא עשה לך כלום. זה לא כוחות. זה לא פייר. מה את עושה?'. לשבת עם אדם שעשה מעשים מאוד חמורים, לצפות יחד איתו בדברים ולתת לו להגיב עליהם זה קשה מנשוא".

איך היא מסבירה שהיא מאכילה ילד בקיא שלו?

"היא אומרת שהזהירה אותו לפני, אמרה לו שזה מה שהולך לקרות אם יוציא את האוכל מהפה, ושהילד היה צריך לצפות את זה. מבחינתה זה לא עונש. מבחינתה, ילד בן שנתיים או שלוש צריך להבין את ההשלכות של מעשיו ולשאת בתוצאות. זה האוכל שלו, וגם אם הוא עבר איזשהו תהליך, אז שיאכל את זה עד שילמד לאכול טוב".

ולגבי ילד שקושרים לו את הידיים מאחור?

"היא אומרת 'זה באמת נראה רע. אני חברה של אמא שלו, אהבתי אותו'. היא היתה עושה לו גם בייביסיטר אחרי שעות הפעוטון. אין לנו משם תיעוד. זה ילד שחווה איתה המון מהילדות שלו. היא אומרת שהיתה צריכה להציב לו גבולות. היה לה גם כיסא שקראו לו 'כיסא ההגבלה'. מין כיסא תינוק כזה שהיא מכניסה לתוכו ילד ושמה עליו כריות מכל הכיוונים כך שלא יוכל לזוז. הוא נמצא ממש בתוך כלא. 'כי הוא צריך גבולות יותר נוקשים'. זה כיסא חינוך. לעמוד בצד זה חינוך, כל דבר שקרה בגן הזה מבחינתה מבוסס על עקרונות חינוכיים".

כשאת שואלת אותה איך היא מעמידה ילד בפינה שעות בלי לזוז, מה היא אומרת?

"מבחינתה, זה היה משהו לגיטימי לעשות. יש ילדה שעומדת שם, היא לא אוכלת באותו יום. היא נמצאת שם לפני ארוחת הבוקר ואחרי ארוחת הצהריים. כשהם הולכים לישון, היא פשוט לוקחת אותה כשהילדה נגררת, כבר ישנה, ושמה אותה במיטה. הילדה הזו לא אכלה באותו יום לא ארוחת בוקר ולא צהריים. היא עמדה שעות, היא גמורה. כרמל אומרת: 'יכול להיות שהגזמתי איתה, יכול להיות ששכחתי אותה'. כשכולם יוצאים לג'ימבורי, הילדה מתיישבת על הרצפה, ובשנייה שרואים את כרמל מתקרבת והילדה שומעת את הצעדים היא מייד נעמדת מרוב שהיא פוחדת ממנה. היה קשה לצפות בזה. לא צריך לראות אלימות כדי להרגיש שזה שורף לך את הנפש".

אבל היתה גם אלימות פיזית.

"בטח שהיתה. היו הכאה במגבת, הצלפות. היתה ילדה קטנה, עדיין זוחלת, אולי בת שנה, מתחילה לעמוד. היא עולה על שולחן - וכרמל עובדת על השולחן עם ילד אחר. אז היא לוקחת קופסת משחק וטורקת לה את זה על האצבעות. התינוקת נופלת ומתחילה לבכות. דוחפת ילד עם הכיסא לתוך השולחן. יש שם ילד אחד שיש לו רק כליה אחת והיא יודעת את זה. ואני שואלת אותה למה היא דוחפת אותו ככה עד שהנשימה נעתקת לו. לילד אחר היא חוסמת את האוויר, תופסת לו את הנחיריים למשך הרבה זמן כשהראש שלו מוטה אחורה. והשניות חולפות וכל השוטרים בחדר כבר לא נושמים ואומרים: 'שתשחרר כבר'. אתה רואה את בית החזה של הילד מתחיל לעלות ולרדת בצורה ממש מאומצת עד שהיא משחררת והילד ממש נופל קדימה. זה מראות שלא יכולים לצאת לך מהראש. והיא אומרת: 'מצטערת, זה לא נראה טוב'.

"יש ילד שהיא יושבת איתו בחדר לעשות יצירה, כזו שבטח כשההורים קיבלו אותה הם אמרו 'וואו, איזו גננת משקיעה'. הם לא יודעים שעל היצירה הזו הילד שלהם חטף מכות. היא מחזיקה סלסילה ורוצה שהילד ידביק עליה פונפונים. היא משתמשת בדבק חם, מביאה את זה לילד והדבק נדבק לו לידיים. היא תולשת לו את זה מהיד ומכריחה אותו להדביק שוב. הוא מתחיל לבכות, כי חם לו בידיים. ואז היא נותנת לו מכות על הראש והילד נופל מהכיסא והיא ממשיכה להכות בו. אני שואלת אותה 'בשביל מה, כרמל? מי צריך את הסלסילה הזו? איזה תסכול הוצאת עליו?' והיא עונה: 'היה לי עיקרון שאת היצירה הזו הוא יעשה. הוא היה נגד, ואני רציתי לשבור את העניין הזה שהוא מחליט שלא. הוא יראה שדווקא כן'".

איך מספרים להורים מה הילדים שלהם עברו?

"כל חוקר שהיה פנוי בתחנה קיבל אליו הורים. הם באו לכאן כל הזמן. מספרים להם באופן כללי מה קורה. הגיע לכאן זוג הורים וביקש לראות את הסרטונים. הסברנו שאי אפשר עד להגשת כתב אישום. אז הם ביקשו שאתאר להם מה עבר על הילד. זאת היתה הפעם הראשונה שבה בכיתי בחקירה הזו. לשבת מול הורים ולתאר להם מה עבר על הילד שלהם, להסביר להם איזה גיהינום הוא עבר. הם יושבים ובוכים יחד איתי".

את אמא לילדים, איך זה משפיע עלייך?

"זה מבעית. במשפחתון של הילדה שלי ידעו שאני החוקרת בתיק הזה. הם חשו צורך להרגיע אותי כל הזמן שאצלם זה לא קורה. כי אין מה לעשות, המחשבות האלה רצות. הילדים שלי מדברים מגיל צעיר והם יכולים לספר. לילדים בפעוטון של כרמל, כפי שאני מכירה כאמא, היה עיכוב התפתחותי. ילדים בגיל שנתיים וחצי ושלוש שלא מדברים כמעט בכלל. כנראה ההתעללות שהם עברו פגעה גם בזה. ההורים לא שמעו מהם כלום".

ראו - ושתקו

סייעת נוספת בפעוטון, לירז נתן, נעצרה גם היא, בחשד להתעללות בפעוטות ואי־דיווח על מעשיה של מעודה. אבל בניגוד לחשודה הראשית בפרשה, בית המשפט לא קיבל את בקשת המשטרה והורה על שחרורה ממעצר בטענה שהחשדות נגדה חמורים פחות. רפ"ק רסולי: "לירז הסייעת נצפית בחלק מהסרטונים כשהיא נוקטת אלימות כלפי הילדים ויש לה גם חובת דיווח. אבל לאחר שבית המשפט שחרר אותה, החקירה נגדה התנהלה כשהיא לא במעצר".

רס"ר קמינצקי, שהיתה אחראית גם לחקירת הסייעת, מספרת: "לירז היתה כמו חומה. לאורך כל החקירות שמרה על זכות השתיקה. הראיתי לה סרטונים - והיא לא מגיבה. גם היא נראתה נותנת מכות לילדים במגבת, צביטות, משיכות, גרירות, הטחת ילדים בקיר ובמזרן, מושיבה בכוח, מאכילה בכוח, שמה את גב החולצה של הילדים על משענת הכיסא כדי למנוע תזוזה, ועוד. וכמובן, היא עדה לכל מה שכרמל עושה, ולא מונעת ולא מדווחת.

"אור יחיא אמרה אחרי שלושה שבועות 'אני לא יכולה יותר', ולירז נמצאת שם שלוש שנים! היא רואה את הכל - וכלום. כאילו זו התנהלות נורמלית. אני לא יודעת מה קשה יותר - לשמוע תשובות הזויות כמו של כרמל או להיתקל בשמירה על זכות השתיקה של לירז. באיזשהו מקום אתה מצפה לקבל הסבר אנושי כלשהו. מישהו שיושב מולך, רואה את הזוועות שעשה ואפילו לא מנסה להצטדק, שומר על זכות השתיקה כמו אחרון העבריינים, זה וואו. פשוט עבריינית".

מי שעוד נחקרו בפרשה הם הוריה של מעודה, בחשד שהיו עדים למעשיהם של בתה ולא דיווחו עליהם או מנעו אותם. הפרקליטות סגרה את התיק נגדם, אולם רפ"ק רסולי סבורה שזו היתה החלטה שגויה. "גם להורים של כרמל יש חובת דיווח. אנחנו רואים, למשל, את אחד הילדים קשור, המרפקים שלו קשורים לאחור, מוטל על הבטן ולא יכול לזוז, צורח ובוכה. במצלמה רואים את אמא של כרמל יושבת בפינה של הגן, ועולם כמנהגו נוהג. זה פשוט מטורף.

"בעניין ההורים של כרמל כן היה צריך להגיש כתב אישום. אנחנו רואים אותם בסרטונים, הם רואים את האלימות ורואים את ההתעללות ולא עוצרים את זה. החלטתם לא לדווח - אז לפחות תעצרו את זה. לכו אליה ותגידו לה: 'תירגעי, אלה ילדים קטנים', תגידו משהו. לא יכול להיות שילד שוכב שעתיים על הבטן ומבחינת ההורים התעלמות מוחלטת. זה הרג אותי".

"הייתי חייבת להתנתק לגמרי"

כשבועיים וחצי לאחר שנעצרה, ב־7 ביולי 2019, הוגש לבית המשפט המחוזי בלוד כתב אישום חמור נגד מעודה. ההאשמות ייחסו לה עבירות של התעללות בחסר ישע ותקיפת חסר ישע כלפי 11 פעוטות. בינואר 2020 הוגש כתב אישום גם נגד הסייעת לירז נתן, על עבירות של תקיפת קטין בידי אחראי ותקיפה כלפי חמישה פעוטות.

"הדבר הראשון שעשיתי אחרי הגשת כתב האישום היה לרוקן את הטלפון מכל הזוועה", מספרת רס"ר קמינצקי, "היו לי הרבה מאוד סרטונים. אני בחקירה עם כרמל וחוקר צופה בסרטונים ושולח לי, אפילו כדי שעוד מישהו יהיה איתו במצוקה של מה שהוא רואה עכשיו. היה הרבה שיתוף. אתה לא יכול להתמודד עם הדברים האלה לבד.

"אתה צופה בהתחלה בסרטונים ומרגיש שהעיניים יוצאות מחוריהן. בסרטונים הראשונים אתה מרגיש שזה לא יכול להיות, שזה לא אמיתי. אלה זוועות שהנפש לא יכולה לעכל. והיכולת לחלוק ולהרגיש שאני לא לבד בזה היא מרכיב מאוד חשוב ביכולת ההישרדות שלנו במקצוע. אז מחקתי את הכל ויצאתי לחו"ל לחופשה. הייתי חייבת להתנתק לגמרי".

ביולי 2021 נגזר על מעודה עונש חסר תקדים בגין התעללות בילדים - תשע וחצי שנות מאסר בפועל, שנת מאסר על תנאי ופיצוי של 400 אלף שקלים להורים. על נתן נגזרו שנתיים מאסר בפועל, חצי שנת מאסר על תנאי ופיצוי של 25 אלף שקלים להורים. השופט דרור קלייטמן דחה בצעד חריג את המלצת שירות המבחן לגזור עליה עבודות שירות.

בסוף ספטמבר 2021 נכנסה מעודה לכלא, וכאשר ביקשה להגיש ערעור המליצו לה שופטי העליון למשוך את הבקשה תוך רמיזה עבה שלא יקבלו אותו. השופטת ענת ברון אמרה במהלך הדיון על מעשיה של מעודה כי "ההתאכזרות היא באמת בלתי נתפסת".

רפ"ק רסולי: "היא קיבלה עונש חמור ותקדימי, אבל זה אף פעם לא מספיק. היא לא פגעה בהם רק פיזית. יש שם ילדים שיצטרכו טיפולים כל החיים. יש שם ילדים שעברו חוויה נפשית מטורפת".

פקד כהן: "התיק הזה הוא סוג של קו פרשת המים במדינת ישראל בכל מה שקשור לפגיעה בילדים חסרי ישע. גם מבחינת האופן שבו הציבור רואה את הדברים וגם מבחינת חומרת המעשים, כי 'הכל בפרצוף', הכל מתועד ורואים מה קורה בפעוטון. אין לך פיקוח של המדינה בצורה מסודרת. בנס היו שם מצלמות שתיעדו את כל האירועים האלו, אחרת לא יכולת להבין מה קורה שם.

"מבחינתנו היה שינוי, כי היה הד ציבורי ותקשורתי. העונש הוא חריג וחמור, אבל לדעתי מוצדק בהתייחס לאירועים שהיו שם. לצערי הרב, אנחנו רואים שהאירועים האלו ממשיכים לקרות ולא נפסקים. עד עכשיו פעוטונים היו בפיקוח משרד העבודה ויש כוונה להעביר אותם לאחריות משרד החינוך כדי שיהיה יותר פיקוח. אני מקווה שהפיקוח יהיה הולם יותר כדי שדברים כאלו לא יקרו.

"אתה מפקיד בידי אדם מסוים את הדבר היקר לך ביותר בעולם, אדם שאמור להשגיח עליו, ובמקום זה הוא מתעלל בו ומצלק את הנפש שלו. לא מעט הורים באו ואמרו לנו 'לילד יש בעיות', 'הילד מרטיב במיטה', 'הילד צריך טיפול פסיכולוגי'. זה משנה את ההתפתחות של הילד. ילד לא צריך לחוות דברים כאלה, הוא צריך להיות במסגרת מוגנת. היא קיבלה עונש חמור - וכך צריך להיות. כשאתה פוגע במשהו כל כך רגיש, תצפה לעונש חמור".

רס"ר קמינצקי: "כשקיבלתי את העדכון על העונש מאוד שמחתי על ההקלה של ההורים, שיכלו לשים את זה מאחוריהם ולהמשיך הלאה, לטפל בילדים, להמשיך בחייהם, כי הם סטו מהמסלול. העונש הוא תקדימי, אבל גם העבירות הן תקדימיות, וכך גם התיעוד. לא היה תיק כזה שיש בו כל כך הרבה התעללויות, לאורך זמן ובצורה שיטתית. זה הצדיק את העלאת הרף".

פרשת מעודה, כאמור, הביאה לשינויים מרחיקי לכת במאבק בהתעללות בפעוטות, ולא רק עם העברתה הצפויה של האחריות לפעוטונים למשרד החינוך. מאז גזר דינה של מעודה נקבעו עונשי מינימום לגננות ולמטפלות מתעללות, ובבתי המשפט יש החמרה משמעותית בענישה, מה שמייצר הרתעה. בעקבות הפרשה כל הפעוטונים והגנים גם מחויבים להתקין מצלמות, ולמטרה יש אפשרות לערוך צפייה ראשונית במצלמות ובקטעים מסוימים ללא צורך בצו מבית המשפט כאשר יש חשד לפגיעה בפעוטות.

קמינצקי מגדירה את האפשרות לצפייה ראשונה ללא צו כ"תרומה לביטחון כל הפעוטות בישראל", ויש לה גם מסר להורים: "אני לא יודעת אם אני אומרת את זה כשוטרת או כאמא, אבל חשוב שהורים יידעו שהם לא צריכים לאבד תקווה לגבי הילד שלהם גם אם עבר דבר נורא כזה. כשהורים מגיעים לכאן וחושבים שזהו, נגמר לי הילד, מאוד חשוב לי לדבר איתם על זה. תמשיכו לסמוך על הילד שלכם, יש לו כוחות. הוא עבר כבר את הדבר הכי גרוע בחייו, מפה יהיו לו דברים טובים והוא יגדל להיות הילד המוצלח שקיוויתם. תמשיכו להסתכל עליו באופן הזה".