ברית עולם בין ישראל לארה"ב: היסטוריה של יחסים חמים

ב־27 בדצמבר 1962, בפגישתו עם שרת החוץ של ישראל גולדה מאיר בפאלם ביץ' שבפלורידה, הגדיר הנשיא ג'ון קנדי את יחסי ארה"ב עם ישראל כ"יחסים מיוחדים", הדומים במהותם ובאופיים לקשר של האומה האמריקנית עם בעלת בריתה, בריטניה. היתה זו הפעם הראשונה שבה הגדיר הבית הלבן באופן מפורש את ישראל כשותפה לדרך, החולקת עם מעצמת־העל האמריקנית אשכול שלם של ערכים, מורשות ואתוסים לאומיים מכוננים. 

ואולם, המישור האידיאולוגי והנורמטיבי לא היה המסד הבלעדי שעליו הושתתה התייחסותו של קנדי לקשר המיוחד שבין ארה"ב לישראל. ב־1962 התגבש מכנה משותף נוסף שהעצים עוד יותר את הקרבה והשותפות - המרחב האסטרטגי וראייתו של הנשיא את ישראל כנכס ביטחוני שיש בו כדי לסייע לקידומם של האינטרסים והיעדים האמריקניים החיוניים בזירת המזרח התיכון. העובדה שארבעה חודשים לפני פגישתו עם מאיר החליט קנדי לחצות את הרוביקון ולאשר - באופן תקדימי - מכירת טילי קרקע־אוויר מסוג הוק לישראל, הוא הוכחה לכך שתפיסתו את היחסים המיוחדים כללה גם ממד אסטרטגי, ולא רק ערכי. 

אוגוסט 1962 היה קו פרשת המים וציון הדרך הדרמטי, שבאופן מוחשי סגר לחלוטין את הפער שהתקיים עד אז בין שתי התבניות הבסיסיות שבמסגרתן עוצבו יחסי ארה"ב וישראל, הלוא הן התבנית הערכית והתבנית הביטחונית. שכן, מאז הקמת מדינת ישראל ועד עסקת ההוקים, התאפיינו היחסים במתח מתמיד בין שתי התפיסות הללו, מתח שהחל להתפוגג בהדרגה רק לקראת סוף שנות ה־50, עד ששקע לתהום הנשייה והשכחה עם החתימה על ההסכם פורץ הדרך. 

מיני־אמריקה במדבר

ניגוד התחלתי זה שבין שתי התבניות פרץ אל פני השטח במהלך העימות הסוער שהתנהל בממשלו של הנשיא הארי טרומן בחודשים שקדמו להחלטתו להכיר במדינת ישראל מייד לאחר שנולדה. בעימות חריף זה (שהיה המשכו הישיר של הוויכוח שפרץ בממשל טרומן בסוגיה אם לתמוך בתוכנית חלוקת ארץ ישראל לשתי מדינות), התייצב הממסד הביורוקרטי כולו (למעט הנשיא) נגד רעיון כינונה של מדינה יהודית עצמאית בגיבויה של ארה"ב. זאת, על יסוד מסכת רחבה של הערכות אסטרטגיות, שהצביעו על הסכנות שהיו טמונות בכך, לכאורה, לאינטרסי ליבה אמריקניים באזור. 

בטיעוניהם נגד ההכרה בישראל חזרה ונשנתה אמונתם של בכירי מחלקת המדינה והפנטגון, שכל פעולה או מחווה שיהיו בגדר הזדהות, תמיכה או הכרה בעצמאותה של המדינה היהודית, יגרמו נזק חמור למעמדה של ארה"ב בעולם הערבי. 

באותם ימים החל צילה הכבד של המלחמה הקרה להקדיר את שמי המזרח התיכון, וכך הגביר - בתודעת הביורוקרטיה האמריקנית - את חשיבותן של מדינות ערב כשותפות טבעיות למאמץ למנוע חדירה סובייטית אל תוככי אזור עתיר חשיבות אסטרטגית זה. תבנית האינטרס הלאומי, שבמרכזה התקווה כי נקיטת קו פרו־ערבי מובהק תבטיח את התגייסותו של העולם הערבי לחזית הבלימה, ובה בשעה תשריין את אספקתו הבלתי מופרעת של נפט מזרח־תיכוני זול למדינות מערב אירופה, הולידה גישה לעומתית כלפי היישוב היהודי בארץ ישראל המנדטורית וכלפי שאיפתו להקים בה בית לאומי. 

מול קואליציה פנים־ממשלית רבת עוצמה זו, התייצבו נציגיה של התבנית האלטרנטיבית, תבנית היחסים המיוחדים, למאבק נחוש וחסר פשרות על אוזנו וליבו של טרומן. במאבק איתנים זה העניק המחנה שתמך בישראל ביטוי גבישי וטהור למכלול התחושות הרווחות, ההעדפות הערכיות והמחויבויות התרבותיות והרגשיות, בזיקה לכמיהתו לעצמאות של הקיבוץ היהודי בארץ ישראל. 

ג'ון קנדי ודוד בן־גוריון בבית רה"מ בירושלים, אוקטובר 1951 // צילום: פריץ כהן / לע"מ

תחושות והעדפות אלה היו משותפות למגזרים רחבים ומגוונים של החברה האמריקנית. בעוד תבנית האינטרס הלאומי האמריקני עוצבה ושורטטה בוושינגטון הרשמית, והיתה מעוגנת בתפיסותיהם המדיניות והאסטרטגיות של מקבלי ההחלטות בוושינגטון, נוצקה תבנית היחסים המיוחדים במרחב החברתי והקהילתי. במרכזה של תבנית זו, שזכתה לביטוי צלול ובהיר במיוחד במאבקם של נציגיה למען הכרה אמריקנית בישראל ערב הקמתה, עמדה התחושה העמוקה שלפיה הקהילה היהודית בארץ ישראל המנדטורית היוותה בבואה ושיקוף של "הניסיון האמריקני" על מרכיביו ההיסטוריים, המטאפוריים והאידיאולוגיים. כך, למשל, נתפסה המדינה שבדרך כישות דינמית וחלוצית, הנחושה להגן על עצמה ולהתמודד באומץ ובנחישות עם כל אתגר. זאת, בדומה לשאיפה האמריקנית המסורתית לכבוש את הספר, להיאבק במסכת מורכבת של אתגרים פיזיים, טכנולוגיים ואנושיים ולממש בכך את ייעודה המוצהר של האומה. 

הציר המרכזי בתוך תבנית היחסים המיוחדים היה מושתת על דימויו של המפעל הציוני כאי בודד של יזמות נמרצת, קדמה, מודרניזציה ודמוקרטיה בתוככי סביבה אזורית אוטוריטרית ומסורתית, שנותרה נטועה כל כולה בעבר. 

לא זו בלבד ש"אתוס הספר" והשאיפה היוקדת לממש ולמצות את הפוטנציאל האנושי באמצעות שבירתן של מוסכמות והחתירה למרחבים חדשים, נתפסו כדומים במהותם ל"אתוס כיבוש השממה" הישראלי, אלא שהשאיפה לכונן מדינה עבור המיעוט היהודי הנרדף, וכך לממש את רעיון התחייה הלאומית, נתפסה בקרב ציבורים אמריקניים רחבים כזהה לתמצית המזוקקת של החוויה האמריקנית. 

תהליך גיבושה של האומה הישראלית נתפס, אפוא, בחברה האמריקנית כדומה בעיקרו למורשתה שלה, מה גם שאופייה של החברה הישראלית המתהווה כחברת מהגרים מובהקת, המורכבת מפסיפס אתני מגוון, הצטייר אף הוא כתעתיק של המורשת האמריקנית בעיניהם של ציבורים רחבים. לכך יש, כמובן, להוסיף את הזיקה האמריקנית העמוקה לארץ התנ"ך, ערש הנצרות וכתבי הקודש, שממנה בקעו דברי הנבואה המקראיים הנשגבים ומלאי ההוד על אודות שיבתם של בני ציון אל ארצם המובטחת. 

זיקה זו הזינה את חשיבתם והסעירה את דמיונם של נוצרים אמריקנים רבים (במיוחד מן הזרם האוונגליסטי, המתודיסטי והפרסביטריאני), שיצאו עוד במאה ה־19 בקריאה נרגשת למימושו של חלום התקומה היהודית בארץ הקודש בתמיכתה של ארה"ב. הכומר ג'ורג' בוש (שעם צאצאיו נמנים שני הנשיאים לבית בוש), המטיף הכנסייתי תומס דה־ויט טלמאג', האוונגליסט האדוק (ואיש העסקים) וויליאם בלקסטון ובני הזוג אנה והורציו ספאפורד, שהקימו ב־1881 את "המושבה האמריקנית" בירושלים - אלה היו רק אחדים מן האישים שפעלו ללא לאות לקידומו של רעיון התחייה היהודית בארץ האבות. 

האידיליה מתפוגגת

אלה היו, אם כן, קווי המתאר המרכזיים של שתי התבניות, שסתרו זו את זו באורח קוטבי במהלך כל העשור הראשון לקיומה של ישראל, ושנציגיהן ניצבו אלה מול אלה לדו־קרב ישיר וגורלי ערב ההכרזה על הקמת המדינה. 

בראש נציגי תבנית היחסים המיוחדים ניצב עוזרו הפוליטי ויועצו הקרוב של הנשיא, קלארק קליפורד. האחרון, שלא היה יהודי, הזדהה עם מאבקו של היישוב בישראל לסתום את הגולל על עידן המנדט הבריטי ולהקים בארץ אבותיו מדינה ריבונית עצמאית, שתזכה להכרה ריבונית אמריקנית מיידית. גישתו לעם היהודי היתה רוויה אהדה ואמפתיה, והוא ראה ברעיון כינונו של בית לאומי בארץ ישראל מעין סגירת מעגל וחוב היסטורי, שהעולם כולו חב לאוד המוצל ששרד מן הכבשנים לאחר השמדתה של יהדות אירופה. זאת, על רקע אוזלת ידו המוחלטת של ממשל הנשיא פרנקלין דלנו רוזוולט (שנזכר, באיחור בלתי נסבל, ממש ערב מותו, "לטפל" בסוגיית ארץ ישראל). 

רה"מ לוי אשכול, הנשיא לינדן ג'ונסון ורעיותיהם בבית הלבן, יוני 1964 // צילום: משה פרידן / לע"מ

בד בבד, בהיותו דמות פוליטית, פעל קליפורד ללא לאות כדי להבטיח את ניצחונו של טרומן במערכת הבחירות לנשיאות של 1948. בהקשר זה, ולנוכח העובדה שיריבו של טרומן, מושלה של מדינת ניו יורק תומס דיואי, נהנה מתמיכה רחבה בקרב הציבור היהודי, העריך קליפורד שיוזמה נשיאותית להכיר בישראל תשפר את מעמדו במרוץ ותבטיח לו פלח מרבי של "הקול היהודי". כך, כפי שיהיה עתיד להתרחש גם בעימותים עתידיים, חברו להם זה לזה הממד האידיאולוגי והפוליטי־פנימי כדי לשכנע את טרומן המתלבט ולהטות בכך את הכף למען המחנה התומך בהכרה מיידית. 

לאחר ניצחונו של טרומן בנובמבר 1948, התברר שהקול היהודי לא שיחק תפקיד מרכזי. שותפיו העיקריים של קליפורד במאבק היו אישים יהודים בולטים דוגמת יועץ פוליטי נוסף של הנשיא, דיוויד ניילס, ומי שעמד בראש הקונגרס היהודי האמריקני, הרב סטיבן וייז (שבתקופת השואה נמנע מלהשמיע קול מחאה וזעקה רם וצלול על מר גורלה של יהדות אירופה). 

בסופו של דבר נפל, כאמור, הפור על רקע שיקוליו הפוליטיים של הנשיא, שחברו בחשיבתו לאשכול שיקולים מוסריים בסיסיים. שיקולים אלה שיקפו נאמנה את רגישותו של טרומן למצוקתם הבלתי נתפסת של פליטי השואה, שהניעה אותו לתמוך - במרוצת השנתיים שקדמו להחלטתו להכיר בישראל - בהענקת אישורי עלייה (סרטיפיקטים) לכ־100 אלף עקורים שנותרו ללא כל במחנות פליטים. 

למרות מסכת הטיעונים נגד ההכרה בישראל, החליט טרומן לעשות זאת 11 דקות בלבד לאחר שנולדה המדינה, ב־14 במאי 1948. אלא שעם כל חשיבותו המדינית והסמלית, ניצחונה של תבנית היחסים המיוחדים (שהמנהיגות היהודית היתה חוליה מרכזית, אך לא בלעדית, במסגרתה) במאבק זה היה קצר מועד ולא יותר מאשר אפיזודה חולפת, שלא היה בה כדי לשקף את אופיים ואת כיוונם של יחסי המדינות בשנים הבאות. בפועל, היה מדובר בסטיית תקן זמנית בלבד, שבעקבותיה שבה תבנית האינטרס הלאומי האמריקני לקדמת הבמה, וזאת תוך דחיקתם לשוליים של התפיסות והערכים שהיו מעוגנים בתבנית היחסים המיוחדים. 

ראשיה של הביורוקרטיה הפדרלית, שהובסו ללא תנאי בעימות על סוגיית ההכרה בישראל, הם שהובילו עתה - למשך יותר מעשור - את מהלכיה של הדיפלומטיה האמריקנית, תוך הקפדה על ריחוק מרבי מישראל. רוח צוננת ומקפיאה החלה לנשב במרחב האמריקני־ישראלי, ובמוקד חשיבתם של "כל אנשי הנשיא" עמדה יותר ויותר השאיפה לכונן קואליציה בין־ערבית רחבה, שתהיה עוגן אסטרטגי אזורי עתיר חשיבות במאבק נגד אימפריית הרשע הסובייטית. ואכן, מבחינתה של ישראל היו אלה שנים של ניכור, שבהן הוכפפו צורכי הביטחון שלה לניסיון להקים בזירה מארג של בריתות הגנה אזוריות (שהגיע לשיאו, בשנות ה־50, במאמץ המתמשך לכונן את "ברית בגדד", שבטבורה היו אמורות להתייצב מצרים ועיראק), שנועדו לסייע למעצמת־העל האמריקנית במלחמה הקרה. 

מקל, בלי גזר

בתקופה זו, לא זו בלבד שישראל לא הובאה בחשבון כשותף אסטרטגי, אלא שממשל אייזנהאואר לא היסס להשהות את כל חבילת הסיוע הכלכלי לישראל בשני משברים. הדבר נעשה כחלק ממדיניות של אכיפה וענישה נוקשה ובלתי מתפשרת. בספטמבר 1953 נועדה מדיניות זו לאלץ את ישראל להפסיק לאלתר את מיזם המוביל הארצי (שבמסגרתו החלה לבצע עבודות חפירה באזור המפורז עם סוריה), ואילו בנובמבר 1956 נועדו הלחצים החריפים והאיומים הבוטים להניע את ראש הממשלה דוד בן־גוריון להתחיל ללא דיחוי בנסיגה מחצי האי סיני (בעקבות "מבצע קדש" באוקטובר 1956). בשני האירועים הללו לא הצליחו נציגיה של תבנית היחסים המיוחדים בקונגרס, בדעת הקהל ובקרב הקהילה היהודית לבלום או לחשק את יוזמותיו של הממשל, שהיו מעוגנות בתפיסתה של ישראל כנטל אסטרטגי מובהק.

בני הזוג קרטר מקבלים את בני הזוג בגין בוושינגטון, מארס 1978 // צילום: משה מילנר / לע"מ

העובדה שבשנת 1953 ועדת הסנאט לחקר פעולות אנטי־אמריקניות בראשות הסנאטור ג'וזף מקארתי הילכה אימים על הקהילה היהודית, גרמה לנציגי זרם היחסים המיוחדים להצניע את תמיכתם בישראל - בניגוד קוטבי להתנהלותם ב־1948 - ולהימנע מכל עימות עם הממשל הנחוש. כך נותרה ישראל, במרוצת העשור הראשון לקיומה, בודדה בצריח בזירה הפנים־אמריקנית, אף שהוכיחה שוב ושוב את היותה נכס אסטרטגי עבור ארה"ב.

כך, למשל, היתה זו ישראל שהעבירה ל־CIA עותק מנאומו הסודי ורב־החשיבות של מנהיג בריה"מ ניקיטה חרושצ'וב מפברואר 1956, שבו השיק את מדיניות הדה־סטליניזציה וההוקעה של פשעיו של הרודן יוזף סטלין (שהגיע לישראל בדרך לא דרך מוורשה). חרף חשיבותו של מידע זה, ואף שצה"ל חשף בפני הפנטגון את מערכות הנשק הסובייטיות שנפלו בידיו במהלך מבצע קדש, לא חלחלו תרומות אלה באופן מיידי למישור התודעתי של מקבלי ההחלטות. 

נקודת המפנה הדרמטית בציר האמריקני־ישראלי, ששברה לראשונה את המוסכמה שרווחה בממשל אייזנהאואר, שלפיה ביטחונה הלאומי של ארה"ב חייב את קברניטיה של מעצמת־העל להתמיד במדיניות הבידול ושמירת המרחק מישראל (וזאת גם לאחר שמצרים וסוריה הפנו עורף למערב), לא התרחשה על רקע מלחמת ששת הימים, שהוכיחה באופן מוחץ את עוצמתה הצבאית ואת יכולותיה המרשימות של ישראל. בפועל, היתה המלחמה שיאו ומיצויו של תהליך ההתקרבות של שתי התבניות זו לזו. 

באופן פרדוקסלי ומפתיע, היה זה "משבר 1958" בלבנון - שבהיסטוריה הגלויה של היחסים דווקא לא תפס מקום מרכזי ובולט - שנתפס בבירה האמריקנית כאירוע מעצב ומחולל, כזה שיצר תמורה תודעתית מרחיקת לכת בבית הלבן בכל הקשור לראיית האמריקנים את מקומה, מעמדה ותרומותיה האסטרטגיות של ישראל כגורם רב־ערך, המוכן ליטול סיכונים כדי להגן על נכסים ומעוזים פרו־מערביים מול האיום של כוחות עוינים ורדיקליים על היציבות הזירתית. 

הגם שהנשיא אייזנהאואר לא תרגם את הלקחים שהפיק ממשבר זה למישור המעשי ונמנע מלהעניק לישראל תמורה מיידית ומוחשית על התנהלותה במהלכו, בכל הקשור למכירתן של מערכות נשק מתקדמות, התמורה שהתחוללה בחשיבתו ובתפיסתו של הממשל את חשיבותה האסטרטגית של ישראל היתה עמוקה, וסללה בכך את הדרך עבור יורשי הנשיא קנדי בבית הלבן לחצות את הרוביקון ולשבור, באוגוסט 1962, את הטאבו ארוך השנים על אספקת נשק מתקדם לישראל. 

מנטל לנכס אסטרטגי

חשיבותם של האירועים שהתרחשו ביולי 1958 היתה בכך שהם מחקו, באבחה אחת, את דימויה המסורתי של ישראל כמי שמהווה מכשול ואבן נגף בדרך לכינונו של מערך בלימה והרתעה בין־ערבי מקיף בצילה של המלחמה הקרה, והמירו אותו בתפיסה מנוגדת לחלוטין, שלפיה מהווה המדינה היהודית מחסום בלתי עביר ומאחז פרו־מערבי 

רב־ערך בקרב המאסף שהתנהל במזרח התיכון נגד כוחות הרדיקליזם והלאומיות הערבית, שפעלו בגיבויה של מוסקבה. 

במילים אחרות, הפיכתה של ישראל, בראייתה של וושינגטון הרשמית, מנטל לנכס אסטרטגי, לא שיקפה כלל ועיקר את השפעתם של נציגי היחסים המיוחדים (יחידים, קבוצות, ארגונים ושדולות דוגמת איפא"ק) על קברניטי המדיניות האמריקנית, אלא היתה מעוגנת כל כולה בתהליך של לימוד והפקת לקחים מן התהליכים האסטרטגיים במישור האזורי וממאזני האיומים החדשים שנגזרו מהם. באופן ספציפי, היה מדובר באיום ממשי, מוחשי ומיידי על קיומו של המעוז הפרו־מערבי האחרון במזרח התיכון הערבי, הלוא היא ממלכתו ההאשמית של המלך חוסיין. 

רייגן ושמיר, נובמבר 1989 // צילום: יעקב סער / לע"מ

בעקבות מהפכת 14 ביולי האלימה שפרצה בעיראק ב־1958, ושגדעה באחת את הענף העיראקי של השושלת ההאשמית, התגבר החשש שמא יגלוש הגל המהפכני גם לירדן השכנה ויגרוף עימו אל תהום האבדון גם את השריד ההאשמי האחרון שנותר על כנו. על רקע זה, ועל רקע הפסקת זרימתו של הנפט העיראקי לירדן, שיצרה טבעת חנק כלכלית סביב המלך הנצור, החריפה תחושת האיום לא רק בעמאן אלא גם בוושינגטון.

כדי לסכל את חלום הבלהות של מרחב העלול להפוך עתה למוקד מיליטנטי, הרווי כולו טינה ועוינות למערב ונשלט בפועל על ידי חרושצ'וב באמצעות לווייניו המקומיים, החלו אייזנהאואר ושותפו לדרך, ראש ממשלת בריטניה הרולד מקמילן, בהכנות להפעלתה של רכבת אווירית אמריקנית-בריטית משותפת. רכבת זו נועדה להטיס במהירות כוח של צנחנים בריטים, בד בבד עם נפט וחומרי גלם חיוניים, מן הבסיס הבריטי אקרוטירי שבקפריסין אל עמאן הנצורה. 

מבצע זה, שזכה לשם הקוד "מבצע אומץ לב", חייב מעבר של מטוסי ה"גולדמאסטר" האמריקניים מעל המרחב האווירי של ישראל, לאחר שכל נתיבי הטיסה החלופיים שנשקלו נשללו על רקע שיקולי ביטחון, ולנוכח הווטו שהטילו הסעודים על ההצעה לתדלק את המטוסים על אדמתם בדרכם מבריטניה לבירת ירדן. 

במצב דברים זה החליט בן־גוריון להיענות לאתגר ולהסכים לפתוח את המרחב האווירי למשך שלושה שבועות תמימים, ובכך לאפשר למערב, באמצעות הרכבת האווירית, לייצב את הממלכה ההאשמית ולהעניק למלך חוסיין מרחב נשימה חיוני ומשאבים קריטיים מול האתגר העיראקי שבשער. הגם שישראל לא נדרשה לשגר כוחות לגזרה הירדנית, הסכמתו של בן־גוריון למהלך לא היתה דבר של מה בכך. נהפוך הוא, ראש הממשלה ניצב מול גינוי סובייטי חריף ומול דרישה לחזור בו לאלתר מתמיכתו ב"כוחות האימפריאליסטיים והקולוניאליסטיים". 

גם שותפיו המרכזיים לקואליציה ממחנה השמאל, ובראשם שרי מפ"ם, התנגדו בתקיפות לשיתוף פעולה זה ואיימו לפרוש מממשלתו. בה בשעה התעורר החשש שההתנהלות הישראלית תסכן את מסכת יחסיה עם מדינות העולם השלישי, שמורשת השלטון הקולוניאליסטי היתה צרובה עדיין עמוק בתודעתן הלאומית. בסופו של דבר, וחרף האילוצים, הלחצים והסיכונים, נותר בן־גוריון נחוש בעמדתו. הרכבת האווירית הפכה, בראייה האמריקנית (והבריטית), לסיפור הצלחה מרשים - לא מעט בזכות הנכונות הישראלית ליטול סיכונים - וכך עיצבה חשיבה ממשלית חדשה כלפיה. 

יוצאים לדרך חדשה

בעקבות המשבר, הגם שאייזנהאואר המשיך להתנגד (בעיקר עקב השפעתם של "הערביסטים") לבקשתו של בן־גוריון לספק לישראל טילי הוק, זכה ראש הממשלה ליותר מקורטוב של חסד נשיאותי, ולו גם במרחב התודעתי והרטורי. שכן, דימויה של ישראל בבירה האמריקנית השתנה ללא הכר, והדבר בא לכלל ביטוי בהיר במיוחד במסמך שניסחה המועצה לביטחון לאומי באוגוסט 1958, חודשיים לאחר ש"מבצע אומץ לב" יצא לדרך. מסקנתו של המסמך, שסקר בהרחבה את קשת האיומים הניצבים לפתחו של הממשל במזרח התיכון, היתה חד־

משמעית: תמיכה בישראל "ככוח הפרו־מערבי היחיד שנותר במזרח התיכון" היא נגזרת הגיונית מן הכורח "להילחם בלאומיות הערבית הקיצונית". 

גם הנשיא עצמו הצטרף להערכה זו, ובדיון שהתקיים על יסוד המסמך, הציע להפוך את ישראל לראש החץ באסטרטגיה אזורית חדשה, שמטרתה תהיה, לדבריו, "לרוצץ את ראשו של הנחש" (המצרי). כך, אפוא, התרחשה התפנית באופייה ובמהותה של תבנית האינטרס הלאומי האמריקני שתצמיח, בחלוף ארבע שנים, את עסקת ההוקים. אף שלא תורגמה באופן מיידי למדיניות חדשה של אספקת נשק, היתה עתידה תמורה תודעתית זו להקל על הממשל הבא, זה של הנשיא קנדי, להסיק את המסקנה האופרטיבית המתבקשת מן המפץ החשיבתי הגדול שהתחולל באותם ימים סוערים של קיץ 1958, וכך לשנות מיסודה את המדיניות האמריקנית המסורתית בסוגיית מכירת נשק מתקדם לישראל. 

רה"מ רבין והנשיא בוש בחוף בקניבנקפורט, אוגוסט 1992 // צילום: יעקב סער / לע"מ

המעגל נסגר ב־1962, שכן עסקת ההוקים סימלה - יותר מכל - את נקודת המפגש שבין שתי התבניות, שפער עמוק הפריד ביניהן במשך עשור שלם. סגירתו של מעגל זה, והיווצרותה של סימביוזה בין זווית הראייה האסטרטגית לזו הערכית, התאפשרה גם בעקבות השינויים הארגוניים שיזם קנדי במבנה ממשלו ובתהליך קבלת ההחלטות בנושאי חוץ וביטחון. העובדה שכתוצאה מתהליך זה של רה־ארגון נחלש מאוד מעמדה של מחלקת המדינה (שהפגינה באופן מסורתי יחס עוין ומתנכר כלפי ישראל) בעיצוב מדיניות החוץ, ובמקומה הורחבה ושודרגה המועצה לביטחון לאומי שהפכה בעידן קנדי לגוף דומיננטי ורב־עוצמה, הקלה על הבית הלבן לחצות את קו פרשת המים ולאשר את עסקת ההוקים. 

מעתה והלאה, ובמשך כל העשורים הבאים, לא היה אפשר עוד לחזור במנהרת הזמן לאותם ימים קודרים ואפלים של שנות ה־50. 

בזכות דעת הקהל

ואולם, למרות תמורה זו, ולמרות העובדה שבניגוד לשנות ה־50 נהנו כעת תומכיהם ואוהדיהם של היחסים המיוחדים מבסיס רחב ומוצק של לגיטימציה ממשלית (דבר שאפשר להם לנהל פעילות ארגונית גלויה וענפה למען ישראל, במסגרת ארגון איפא"ק וארגונים רבים נוספים, בלי שיוטרדו או יואשמו ב"נאמנות כפולה"), מערכת היחסים בין ממשלי ארה"ב לבין ממשלות ישראל לא היתה תמיד אידילית ונטולת משברים וחיכוכים כלשהם.

כך, למשל, במהלך אביב וקיץ 1963 התחולל "המשבר הגרעיני" בין בן־גוריון (ויורשו לוי אשכול) לבין הנשיא קנדי, שדרש בתוקף לפקח באופן תקופתי והדוק על המתרחש בכור בדימונה. דוגמה נוספת היא העימות של ממשל הנשיא ריצ'רד ניקסון בראשית דרכו בבית הלבן עם ממשלת גולדה מאיר על רקע מאמציו של מזכיר המדינה הראשון שלו, וויליאם רוג'רס, לקדם, בדצמבר 1969, הסדר כולל בין ישראל למצרים ובין ישראל לירדן, שהושתת על עקרון הנסיגה המוחלטת כמעט לקווי 4 ביוני 67' (למעט תיקוני גבול "לא משמעותיים"). 

גם יורשו של ניקסון, ג'רלד פורד, יצא לעימות חריף עם ישראל כאשר הכריז, בפברואר 1975, על "הערכה מחדש" של מדיניותו כלפיה. זאת, על רקע השאיפה האמריקנית לכונן - באמצעות מזכיר המדינה רב־העוצמה שלו, הנרי קיסינג'ר - הסדר ביניים בין ישראל לבין מצרים בסיני, שהיה אמור להתבסס על נסיגה ישראלית חד־צדדית עד לקווי הגידי והמיתלה ללא כל תמורה מצרית. 

אותם דברים אמורים גם לגבי ממשל הנשיא ג'ורג' בוש האב, שהתעמת עם ישראל פעמיים. במקרה אחד היתה זו יוזמתו המדינית של הממשל במרחב הפלשתיני, שהולידה את הקרע לאחר שראש הממשלה יצחק שמיר דחה אותה באופן סופי במארס 1990. שנה מאוחר יותר החל להתפתח ולהסלים "משבר הערבויות", שבבסיסו מחלוקת עזה בנוגע לתנאים (מבחינת היקף הבנייה בשטחים שמעבר לקו הירוק) שישראל נדרשה למלא כדי לקבל מממשל בוש ערבויות מדינה להלוואות בהיקף של 10 מיליארד דולר לבניית שיכוני קבע עבור העולים מחבר המדינות (בריה"מ לשעבר). 

גם ממשלו של הנשיא ברק אובאמה היה רצוף באפיזודות משבריות, שרובן נגזר מאופיין הלעומתי של יוזמותיו המדיניות במישור הפלשתיני ומגישתו הרכה והמפויסת כלפי איראן וכלפי התנועות הרדיקליות בזירה. 

ואולם חריפים ככל אשר היו, לא היה בצומתי חיכוך ועימות אלה כדי ליצור בקע או שבר של ממש בתשתית הכפולה - ערכית וביטחונית - שניצבה ועודנה ניצבת ביסודה של מערכת היחסים. לא זו בלבד שאף לא באחד ממוקדי משבר אלה שקל הממשל - חרף הרטוריקה הלוחמנית שאימץ מפעם לפעם - להחזיר את מחוגי השעון לעשור הראשון בחייה של המדינה מבחינת גישתו ומדיניותו הבסיסית כלפי ישראל, אלא שברוב רובם של העימותים הוא נחסם וחושק כליל במאמציו לקדם יוזמות ומהלכים לעומתיים. 

החיבוק של לינדון ג'ונסון

דעת הקהל והקונגרס האמריקניים, בניגוד למה שאירע בשנות ה־50, הטילו מגבלות חמורות על מרחב התמרון וחופש הפעולה של הקברניטים. כך, למשל, נאלץ קיסינג'ר לקטוע את מדיניות הלחצים שיזם כלפי ממשלת רבין הראשונה ב־1975, ולהציע לה בעקבות תמיכתם הגלויה והנחרצת של 76 סנאטורים בעמדה הישראלית חבילה מקיפה של תמורות ופיצויים מדיניים וכלכליים. קיסינג'ר עשה זאת כתמורה להסכמת ישראל לבצע את הנסיגה ולחתום, ב־1 בספטמבר 1975, על "הסכם הביניים" בסיני. 

יותר מעשור מאוחר יותר, ב־1 באוקטובר 1977, נכשל כליל ניסיונו של הנשיא ג'ימי קרטר להכריח את ממשלו של מנחם בגין להשלים עם המתווה הבין־מעצמתי שגיבש עם המנהיגות הסובייטית, שהיה אמור להוביל להסדר כפוי במישור הישראלי־פלשתיני, תוך שילובו בתהליך של אש"ף כנציגו של העם הפלשתיני. גם מאמציו של קרטר, כשנה מאוחר יותר, "לשכנע" את ממשלת בגין - בוועידת קמפ דיוויד של ספטמבר 1978 ובמהלך החודשים שבעקבותיה - להסכים לכינונה של ישות מדינית פלשתינית, התרסקו מול תמיכתם הרחבה של הציבוריות האמריקנית ושל הקונגרס בעמדתה של ישראל (שלא היתה מוכנה להעניק לתושבי הגדה המערבית ורצועת עזה יותר מאשר אוטונומיה מינהלתית). 

בכל האירועים רוויי המתח הללו נהנתה, אפוא, ישראל מרשת ביטחון ציבורית וקונגרסיונלית יציבה ואפקטיבית, ששוב ושוב כפתה על מקבלי ההחלטות בוושינגטון לחשב מסלול מחדש ולזנוח את יוזמותיהם השאפתניות. 

עם כל חומרתם, לא יצרו המשברים שצצו ועלו מדי פעם שבר טקטוני ביחסים. כך, למשל, אובאמה, חרף יוזמותיו הלעומתיות (בין השאר במועצת הביטחון של האו"ם) במישור הפלשתיני, ועל אף מאמציו להתנער מהבנות רבות שנים של ממשלים קודמים, לא העלה כלל על סדר היום שלו את עצם חשיבותה האסטרטגית של ישראל ולא ניסה למזער כלל את אופי והיקף שיתוף הפעולה הביטחוני עם בעלת הברית מהמזרח התיכון. אותם דברים אמורים גם לגבי הנשיא רונלד רייגן, שלמרות הסנקציות הצבאיות (המצומצמות וקצרות המועד) שהטיל על ישראל בעקבות התרחבותה של מלחמת לבנון הראשונה, וחרף משבר האמינות שפרץ בינו לבין ראש הממשלה בגין ושר הביטחון אריאל שרון, מעולם לא נטש את אהדתו העמוקה לישראל ואת הבנתו המלאה לצורכי הביטחון שלה ולרווחתה. 

שרון וקלינטון בתל אביב, ינואר 2002 // צילום: משה מילנר / לע"מ

העובדה שמוקדי חיכוך ואי־הסכמה העיבו לא אחת על מסכת היחסים, לא מנעה את דהירתו המתמדת של הקטר, מאז 1962, בנתיב של שדרוג, מיסוד והעמקת הקשרים שבין שתי השותפות. ברצף זה של התפתחות והתעצמות, היתה תקופת כהונתו של ג'ונסון בבית הלבן ציון דרך מרכזי ותקופת זוהר. לא זו בלבד שהנשיא פתח, לראשונה בתולדותיה של ישראל, את הבית הלבן בפני ראש הממשלה אשכול, עם קבלת פנים חמה בביקור הממלכתי הרשמי ביוני 1964 (ארבע שנים מאוחר יותר הוא הוזמן שוב לבירה האמריקנית כאורחו של הנשיא, ואף התארח בחוותו שבטקסס), אלא שג'ונסון העניק לישראל, בתחילת יוני 1967, את "האור הירוק" לצאת להתקפה מקדימה מול האיום המצרי המתעצם בסיני. גם לאחר סיומה של מלחמת ששת הימים גילה הבית הלבן אהדה לישראל, והתוכנית המדינית שהשיק ב־19 ביוני התבססה על עקרון השלום החוזי והמלא בין ישראל לבין שכנותיה בתמורה לנסיגה ישראלית לגבולות מוכרים ובטוחים. זאת, כאשר הנשיא פסל על הסף את התביעה לנסיגה ישראלית מיידית ומלאה לגבולות 4 ביוני. 

עידן ג'ונסון הוא ציון דרך מרכזי ודרמטי בתולדותיה של הברית על שני רבדיה. במרחב האסטרטגי הגדיר הנשיא את ישראל כדרום וייטנאם שנייה, שניצבה - כמוה בסייגון - בקו העימות מול כוחות הרדיקליזם והתוקפנות שנתמכו על ידי הקרמלין ובני חסותו, ושחיוני היה לכן לחזקה על רקע היותה מאחז פרו־מערבי יציב ואמין. ואילו במישור היחסים המיוחדים מצא ג'ונסון דמיון רב בין פועלו ויוזמתו לפיתוחה של מדינתו טקסס לבין האידיאל הישראלי של הפרחת השממה, שאותו ראה כהשתקפות טהורה של עולם המורשת והערכים שלאורם נוסדה ונבנתה האומה האמריקנית. 

בתחילת כהונתו של הנשיא ניקסון נרשם רגע שיא נוסף בתולדות השותפות, כאשר בכירי הממשל (ובראשם הנשיא עצמו והיועץ לביטחון לאומי שלו, הנרי קיסינג'ר) פעלו במשותף עם המנהיגות הישראלית (שבראשה עמדו רה"מ מאיר ושר הביטחון משה דיין) כדי למנוע את התמוטטות משטרו של המלך חוסיין, כפי שעשו ב־1958 (אם כי באופן שונה) בעקבות הפלישה הסורית לשטח ירדן. זאת, תוך ביצוע מהלכים הרתעתיים מופגנים נגד דמשק שכללו, בין השאר, ריכוז כוחות בגזרת רמת הגולן ולאורך הגבול עם ירדן, ונכונות להסלים את המעורבות הישראלית נגד סוריה במקרה הצורך. 

ואכן, כפי שהיו פני הדברים בעקבות מבצע "אומץ לב", כך גם ב־1970 התרשם ממשל ניקסון עמוקות מן הנכונות הישראלית להתייצב חזיתית מול האתגר שבשער. העובדה שהפלישה הסורית נעצרה והמלך חוסיין שוב שרד, נתפסה על ידי ניקסון וקיסינג'ר כתולדה של יכולת ההרתעה והנחרצות של ישראל. כפי שהבטיח הנשיא עצמו (בפגישתו ב־25 בספטמבר 1970 עם שגריר ישראל בוושינגטון, יצחק רבין), "לעולם לא אשכח את התפקיד שמילאה ישראל... בבלימת הניסיון הסורי למוטט את המשטר... ארה"ב היא בת־מזל שלצידה ניצבת בעלת הברית הישראלית בזירת המזרח התיכון". 

על רקע זה, אין זה מפתיע שבתוך פחות מחודש מאז שכך המשבר, אישר ניקסון מכירת נשק אנטי־טנקי לישראל, ובשנת 1971 הוסיף לחבילה גם 36 מטוסי פנטום ו־113 מטוסי סקייהוק. אותם דברים אמורים גם לגבי הרכבת האווירית שהפעיל ממשל ניקסון שבוע לאחר פריצתה של מלחמת יום הכיפורים ב־6 באוקטובר 1973, שהעניקה לישראל חמצן חיוני על רקע ההפתעה האסטרטגית. היה זה רגע מכונן ומעצב, שהמחיש את המחויבות האמריקנית הבלתי מעורערת לסייע לבעלת בריתה בשעותיה הקשות.

תור הזהב 

לא כל צומתי ההכרעה ביחסיה של מעצמת־העל האמריקנית עם ישראל היו דרמטיים באותה מידה, אבל כיוונם, החל מ־1962, היה אחיד - שדרוג מתמשך של הציר האסטרטגי, לצד שימור מרשים של תשתית התמיכה הציבורית הרחבה (המעוגנת בתבנית היחסים המיוחדים), שעד לשנים האחרונות ממש היתה דו־מפלגתית. ציוני הדרך העיקריים במסלול זה כללו, בין היתר, את שילובה של ישראל, בשנת 1983, בתוכנית ההגנה החללית מבית היוצר של ממשל רייגן; את הפיכתה, בנובמבר 1987, לשותפה נלווית בברית נאט"ו (דבר שהעניק לה חלון של נגישות למרכז העצבים המודיעיני והמבצעי של הברית); את המאמץ הדיפלומטי של ממשל הנשיא בוש האב להביא לביטולה של החלטת האו"ם הנודעת לשמצה ולדיראון מנובמבר 1975, שהגדירה את הציונות כ"צורה של גזענות", שנשא פרי ב־24 בנובמבר 1991; את האיגרת ששיגר בנו, הנשיא ג'ורג' בוש הבן, לראש הממשלה אריאל שרון ב־14 באפריל 2004, שבה שלל במשתמע את האפשרות שישראל תידרש, במסגרת הסדר הקבע במרחב הפלשתיני, לסגת נסיגה מלאה לקווי 4 ביוני 1967; ואת ההשקעה האמריקנית, בשנת 2010, במערכת כיפת ברזל.

רה"מ נתניהו והנשיא טראמפ בהכרזה על ההכרה בריבונות ישראל ברמת הגולן, מארס 2019 // צילום: אי.פי

כל אלו ועוד היו רק חלק ממסכת עשירה ומגוונת של הסכמים והבנות, המשקפים את חוסנם ועוצמתם הייחודית של יחסי וושינגטון עם ירושלים (והכוללים, כמובן, במסגרתם גם את חבילת הסיוע הביטחוני ארוך הטווח). 

על רקע זה של שיתוף פעולה מתרחב, לצד אפיזודות חולפות של מחלוקת ומשבר, מצטייר עידן הנשיא דונלד טראמפ עד כה כנקודת שיא נוספת, שמבחינות רבות מהווה שיבה במנהרת הזמן היישר לימי הזוהר והפריחה שחוו היחסים בתקופת כהונתו של לינדון ג'ונסון בבית הלבן. כמו בימיו של ג'ונסון, כך גם היום קיים, בראייתו של הנשיא ה־45, מִתאם מושלם בין תבנית האינטרס הלאומי לבין תבנית היחסים המיוחדים. במישור האסטרטגי קיימת תמימות דעים בין טראמפ לבין ראש הממשלה נתניהו בכל הקשור למרכזיותו ולחומרתו של האיום האיראני, הן במרחב הגרעיני והן במרחב הקונבנציונלי בכלל והחתרני בפרט, ובכל הקשור לצורך לנקוט מולו את כל צעדי ההרתעה, האכיפה והמניעה הנדרשים. 

קיימת, אפוא, תמימות דעים מוחלטת בסוגיית המאבק בטרור המדינתי מבית היוצר של איראן, על כל שלוחותיו האזוריות. אסטרטגיית הסנקציות הכלכליות ההולכות ומסלימות, שממשל טראמפ מיישם מול טהרן, היא ביטוי בולט אחד בלבד לכך. ביטוי נוסף לכך היא החלטתו פורצת הדרך של הבית הלבן להכיר בריבונות הישראלית על רמת הגולן, הטומנת בחובה, בין השאר, מסר הרתעתי חד וצלול כלפי דמשק. 

ואולם המישור הביטחוני אינו אלא קצה הקרחון. שכן, כמו ג'ונסון, גם טראמפ חש הזדהות עמוקה עם האתוס המכונן ועם קווי האפיון המרכזיים של המפעל הציוני, ומבחינה זאת אפשר לראות בו נציג נאמן של תבנית היחסים המיוחדים. יתרה מזאת, העובדה שהנשיא נשען על "הקול האוונגליסטי" (המהווה חלק משמעותי מבסיס הכוח שלו), התומך ברובו המכריע תמיכה נחרצת בקיומה של מדינה יהודית איתנה ומשגשגת בארץ הקודש, מעניקה משנה תוקף לעוצמתה של תבנית היחסים המיוחדים בתודעתו, ויש בה כדי להוסיף נדבך הסברי להחלטתו ההיסטורית של הנשיא להכיר ב־6 בדצמבר 2017 בירושלים כבירתה הנצחית של ישראל. 

אף שבשנים האחרונות מסתמן סחף מסוים ברמת התמיכה כלפי ישראל בקרב האגף הליברלי של המפלגה הדמוקרטית, לא זו בלבד שהיקף התמיכה הציבורית הכוללת בדעת הקהל האמריקנית כמעט לא נפגע, אלא שמבחינת יחסו של הממשל לישראל זהו תור זהב הרצוף מחוות, הפגנת ידידות אמיצה ומהלכים פורצי דרך. 

גם הקשר האישי החם שנוצר בין טראמפ לנתניהו מעלה מתהום הנשייה את הכימיה יוצאת הדופן, שאפיינה את יחסיו של הנשיא ג'ונסון עם ראש הממשלה אשכול (ועם הציר המדיני בשגרירות ישראל בוושינגטון, אפרים עברון). על רקע זה, הרווי אמפתיה והבנה עמוקה, אפשר להניח שגם "עסקת המאה", כאשר תראה אור, לא תשנה את התמונה. הברית האמריקנית־ישראלית עתידה, אפוא, להישאר יציבה, מוצקה וחסינה גם בשנים הבאות.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו