בעוד הסכם הנורמליזציה עם הנסיכויות מעורר שמחה אמיתית, והחמצת ההזדמנות ההיסטורית להחיל ריבונות ביו"ש מעוררת תהיות ואכזבה קשה, מה שמתרחש בשטח עצמו במשמרת של נתניהו בסוגיית ההתיישבות, קידומה והשמירה עליה, מעורר בעיקר צער עמוק. למען האמת - זו לא פחות משערורייה.
הפלשתינים מלבישים בשנים האחרונות את שטחי C, שבאופן רשמי נמצאים בשליטה ביטחונית ואזרחית ישראלית, ב"שַׂלְמַת בֶּטוֹן וָמֶלֶט". הם נמצאים באופנסיבה רבתי ועובדים מסודר, שיטתי ומתוקצב (על פי "מתווה פיאד" הידוע). מאות אלפי דונם של אדמות מדינה או כאלה שנמצאים בתהליכי רישום נתפסו והפכו לשטחים מעובדים. הם גם בונים עשרות אלפי בתים במקומות הכי אסטרטגיים, שבסופו של דבר יכריעו את המערכה על שטחי C. בעשור האחרון גדל מספר המבנים הלא-חוקיים שהפלשתינים בנו מכ-30 אלף לכ-50 אלף. בתקופה זו גדל השטח הבנוי שנתפס על ידיהם ללא אישור מכ-58 אלף דונם לכ-80 אלף דונם.
ארכיון // צילום: רויטרס
ישראל עוסקת בתופעה הזאת, שהשפעתה על עתידם המדיני של חבלי המולדת הללו היא קריטית, כמו שוטר מקוף שמטפל במגפה; כמעט באפס מעשה. ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, בראשות ח"כ צבי האוזר, שדנה לאחרונה בנעשה במחוזות ההפקר הללו, נחשפה לתדהמתה להחלטה סודית שקיבל הקבינט לפני כשנה, ושעל פיה יש לסכל את תוכנית ההשתלטות של הרש"פ על שטחי C. אותה החלטה אף דורשת ממשרד הביטחון למפות את השטח, למנות פרויקטור לנושא ולשוב לקבינט עם עובדות והמלצות לפעולה. בפועל, כמעט דבר מזה לא נעשה. ישראל ממשיכה לאבד את שטחי C, שאותם היא לכאורה תובעת במסגרת ההסדר העתידי מול הפלשתינים ולפחות את חלקם גם על פי תוכנית המאה.
אנו חלשים מאוד לא רק ב"סור מרע", אלא גם ב"עשה טוב". זה שאין ריבונות כבר ברור, אבל גם התיישבות אמיתית אין. לפני כשנה וחצי קיבלה הממשלה החלטה על הסדרת עשרות מאחזים ושכונות, במטרה להסיר מעל ראשם את החרב המשפטית של פינוי והרס. פנחס ולרשטיין עתיר הניסיון והזכויות מונה לפרויקטור, אבל כאשר נוכח שאין מאפשרים לו לעבוד - התפטר. התוצאה: רק מאחזים ספורים הוסדרו ועוד עשרות אחרים נתונים תחת איום פינוי והרס, פרי פעילותם של הפלשתינים וארגוני שמאל בבתי המשפט.
לקריאה נוספת:
• ג'ייסון גרינבלאט: "ריבונות? לא שאלה של אם, אלא של מתי"
• "הריבונות אינה פסולה מבחינת המשפט הבינ"ל"
• ראש הממשלה נתניהו: "המאמץ נגד טהרן קירב אלינו את מדינות ערב"
גם הפתרון לכך פשוט, אבל צריך להחליט - ונתניהו מתמהמה. כל שנדרש הוא להעביר ליועמ"ש מנדלבליט את רשימת המאחזים הלא-מוסדרים ולאפשר לו להחליט אילו מהם אפשר לצרף כשכונות ליישובים קיימים, ועל אילו להכריז כיישובים. נתניהו גם בלם את שר הביטחון לשעבר, נפתלי בנט, בשבוע האחרון שלו במשרד הביטחון, כאשר הלה ביקש להגיש לביהמ"ש המחוזי בירושלים תביעה לביטול הדיירות המוגנת של עיריית חברון בשוק של חברון - רכוש יהודי קדום שנגזל מהם בתרפ"ט, זה יחכה לשר הביטחון הבא, נאמר לבנט. עד היום זה מחכה. אפילו עטרות - שכונה בת 10,000 יחידות דיור בתחום הבירה, שתכריע את גורל האצבע הצפונית של ירושלים - מחכה לנתניהו, וכך גם הבנייה ב-A1, שטח החיבור הכה אסטרטגי בין מעלה אדומים לבין ירושלים, ועוד עשרות נקודות ותוכניות מרכזיות יותר ומרכזיות פחות.
ככלל, השטח הבנוי של היישובים היהודיים ביהודה ושומרון מחזיק כאחוז וחצי משטחי יו"ש, בעוד הקו הכחול של היישובים מגיע לכ-9.5%. זהו פער עצום, אך לממשלת נתניהו לא אצה הדרך להשלימו. נתניהו הוא אולי נץ מדיני, אבל גישתו "הרצליינית". העיקר מבחינתו הוא ההכרה הבינלאומית בזכויות היהודים בא"י. הוא רחוק מהגישה המפא"יניקית של עוד דונם ועוד עץ, זו שעיצבה בפועל את מפת ההתיישבות ואת מפת הארץ ויכולה היתה לאפשר גם לאמן ולוליין מדיני כמו נתניהו לנצל את ההתיישבות והעובדות בשטח, כדי לתרגמן להישג מדיני.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו