המהומות בנגב: מאבק וסיכוי

במאבק שפרץ על נטיעות קק"ל בנגב יש ממד של הזדמנות. אחרי שנים של התעלמות והכחשת אובדן המשילות של מדינת ישראל במרחבי הנגב, עם ישראל יתעורר אולי למאבק על מרחבי מולדתו. שרי הממשלה חוזרים ומסבירים שהצרות האלה הגיעו אלינו בירושה מהשלטון הקודם.

אולם מרגע שפרץ המאבק האלים על הנטיעות בנגב, מדינת ישראל הוצבה על צומת דרכים, שאינו מאפשר חמיקה ממאבק. בצומת הזה נוכחת שאלת היסוד: האם עוד נותר בהנהגה הישראלית הרצון להיאבק על חזון המדינה היהודית בשאיפה לעצמאותה, או שהיא מניחה בצד את חלום הדורות לקוממיות יהודית במולדת אבות, תמורת עוד כמה ימים של שקט?

יוסף ויץ, שהיה מראשי הקרן הקיימת והיה ראשון המנהלים של רשות מקרקעי ישראל, תיאר בלי הסתייגות את החתירה הציונית. "מאבק על גאולת האדמה, פשוטה כמשמעה - גאולה מידי זרים; מאבק על גאולת האדמה מכבלי שוממותה, מאבק על כיבוש האדמה על ידי יישובה, ומאבק על השתרשות באדמה".

בעשורים האחרונים הדיבור הזה הלך ונחסם. מגמות חדשות פוסט־ציוניות כרסמו בכל מה שהיה המובן מאליו של המפעל הציוני. עם חדירת ערכי הליברליזם הרדיקלי וזכויות האדם, החזון הציוני אולץ לרדת אל מתחת לרדאר. בתוך כך, עורער גם הבסיס הרעיוני להמשך קיום מפעלי קק"ל. כך למשל כתב פרופ' ארז צפדיה: "יש לנתק את הקשר בין מוסדות העם היהודי - הסוכנות היהודית וקק"ל - לבין המדינה האזרחית". לטענת צפדיה, "מוסדות אלו נוצלו בידי חברת המתיישבים הציונית כדי לקדם את שליטתה במרחב".

מתוך מגמה זו, כבר לפני יותר מעשור, התחילו להאשים את קק"ל בנטיעת עצים לצרכים קולוניאליים - "כדי למנוע התיישבות של בדואים בנגב" (הארץ, צפריר רינת, 08.12.2008). בעוד נטיעת העצים כפעולה לאומית הפכה את ישראל למקום היחיד שבו מספר העצים גדל במאה השנים האחרונות ולא קטן, השפעות זרות הצליחו בשנים האחרונות להפוך את מה שהיה מקור גאווה ישראלי, לנושא שנוי במחלוקת.

בעלי השליטה בעולם התודעתי האקדמי הצליחו להסיט את מדינת ישראל מנתיבה הציוני. בשפה מדעית כביכול, פרופסורים דוגמת סנדי קידר, אורן יפתחאל וארז צפדיה, החדירו לשיח הישראלי נקודת מבט פוסט־ציונית שעיצבה מחדש את התודעה הציבורית הישראלית ביחסה למתרחש במרחב.

המלצתם לדוגמה: "לעצור באופן גורף הקמת יישובים חדשים בעבור האוכלוסייה היהודית בכל מקום במרחב", התקבלה במלואה על ידי גורמי התכנון הממשלתיים. וכך, מה שהיה במשך מאה שנים הקטר של המומנטום הציוני הלך ונחסם. התהליך שהובילו הביא לדעיכתה של הוויה תרבותית שלמה, שביטויה המעשי הוא שפעולות שהיתה להן משמעות מרכזית ברוח הישראלית לא רק שאינן אפשריות עוד, אלא אף הולכות ומאבדות את משמעותן. מסכת שלמה של ערכים ציוניים הלכה ורוקנה מתוכן אקטואלי, ונעלמה מסדר היום המעשי של מדינת ישראל.

במערכת המושגית הזרה המאבק בנגב מתואר כעימות בין מדינת ישראל לבין הבדואים כבעלי זכות ילידית. במקום הזה, המאבק בנגב הוא הזדמנות לחברה הישראלית הציונית לשוב אל נקודת הראשית בכינון מחודש של חלומות ראשונים לגאולת העם והארץ. נשוב לחזון בן־גוריון, שקבע: "בלי מורשת העבר, המורשת הגדולה של נביאי ישראל, חיינו ייעקרו ממקור חיותם... בלי תוחלת הגאולה המשיחית והזיקה הנפשית העמוקה למולדת הקדומים, לא היתה מדינת ישראל נבנית וקמה" (כוכבים ועפר, עמ' 178).