הדילמה הישראלית: האם לדון עם ארה"ב על הסדר משלים להסכם הגרעין

ביום שלישי השבוע, בעיצומו של המשא ומתן הקואליציוני על הקמת ממשלת השינוי, בחר שר הביטחון, בני גנץ, להרחיק את עצמו מהמוקד הפוליטי ולהתמקד בעשייה ביטחונית. בזמן שחברי סיעתו סגרו את הפרטים האחרונים בהסכם הקואליציוני, היה גנץ באוויר, בסיור מוסק מעל בקעת הירדן עם מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף רסאן עליאן, ומפקד חטיבת הבקעה והעמקים, אלוף-משנה בצלאל שנייד.  

בעודו באוויר, החלו להתפרסם דיווחים (שגויים) על כך שהוא זומן בבהילות לוושינגטון על רקע חשש שנתניהו יתקוף באיראן כדי לסכל את החלפתו. בפועל, ביקורו של גנץ בוושינגטון הוא תוצאה של שיחותיו עם מזכיר ההגנה האמריקני, לויד אוסטין, במהלך מבצע "שומר החומות". מטרתו המיידית של גנץ בנסיעתו לארה"ב הייתה בקשה ישראלית לסיוע חירום בעקבות המבצע בעזה בסך כמיליארד דולר לטובת חידוש מלאי המיירטים של "כיפת ברזל" וחימושים מדויקים לחיל האוויר. הבקשה הישראלית היא במסגרת הסכם הסיוע שנחתם בין ישראל לארה"ב ב-2016, ובו סעיף שלפיו ישראל יכולה לבקש תוספת סיוע לטובת השלמת מלאי תחמושת במקרה חירום כמו מלחמה.

באותו יום שלישי נחשפו גם הבדלי הגישות בין ראש הממשלה נתניהו לבין גנץ ורבים מראשי מערכת הביטחון. בנאום במהלך חילופי ראש המוסד הבהיר נתניהו כי "אם נצטרך לבחור בין חיכוך עם ידידתנו הגדולה ארה"ב לבין סילוק האיום הקיומי – סילוק האיום הקיומי גובר". גנץ מיהר להגיב לדבריו של נתניהו ופרסם הודעה משלו שלפיה "ארצות הברית הייתה ותמשיך להיות בעלת הברית החשובה ביותר של ישראל בשמירה על ביטחונה ועליונותה הביטחונית באזור".

ייתכן כי דבריו של נתניהו כוונו יותר לזירה הפוליטית הפנימית בישראל, מתוך רצון לקבע את הנרטיב שלפיו רק הוא יכול מול הממשל האמריקאי, ורק הוא יכול לעצור את תכנית הגרעין של איראן. יש במערכת הביטחון מי שלא אהב את תוכן דבריו של נתניהו, בין השאר מתוך התפיסה שאחד ממרכיבי ההרתעה הישראלית הוא הקשר הקרוב עם האמריקאים, ואת חילוקי הדעות בין המדינות עדיף לשמור לחדרי חדרים. 

בישראל מבינים כי ההחלטה האמריקנית לחזור להסכם הגרעין עם איראן למורת רוחה של ישראל התקבלה כבר, ואין יכולת לשנותה. למרות זאת, גנץ, כבכיר הישראלי הראשון שמגיע לארה"ב בזמן ממשל ביידן, השמיע השבוע בוושינגטון את ההסתייגויות הישראליות בנושא. המאמץ הישראלי בנושא מתחייב, גם אם איננו אפקטיבי.

בראש רשימת הסעיפים המטרידים את ישראל בהסכם הגרעין עם איראן (ה-JCPOA) הוא סעיף ה"שקיעה", הSunset, העוסק בתפוגת ההסכם. על פי ההסכם המקורי שנחתם בשנת 2015 בין איראן לבין חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון של האו"ם (ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה וצרפת) וגרמניה (P5+1), ב-2023 יוסרו המגבלות מעל איראן בכל הקשור לטילים, ב-2026 יוסרו מעליה המגבלות על מחקר ופיתוח גרעיני וב-2031 תוכל לחזור להעשרה מלאה של אורניום. המשמעות היא שבעוד עשר שנים מהיום, איראן תוכל לפרוץ לגרעין ללא כל מגבלות ואיסורים על כמות האורניום שתוכל להעשיר, על רמת ההעשרה, על מספר הצנטריפוגות ועל תהליך המחקר והפיתוח. בישראל קובלים גם על כך שההסכם אינו מגביל את תכנית הטילים האיראנית, וכן לא עוסק כלל בפעילותה המסוכנת באזור כולו.

נכון לעת הזו, הנחייתו של נתניהו היא לא לדון עם האמריקאים במנגנוני פיצוי לישראל בעקבות החזרה להסכם הגרעין, כדי שחלילה ישראל לא תיתפס כמי שמסכימה, ולו בקריצת עין, לחזרה להסכם הגרעין. אבל צריך לשים לב לרטוריקה של ממשל ביידן בשבועות האחרונים. בכירי הממשל סבורים (גם אם במידה מסוימת של נאיביות) כי לאחר החתימה הראשונית על ההסכם מ-2015 ניתן יהיה להגיע להסכם משופר עם האיראנים, ומדברים במונחים של הפיכת ההסכם ל"longer" (ארוך יותר) ו"stronger" (חזק יותר).

במקום הזה, ישראל יכולה, אולי, לנסות ולהגיע להישגים מול הממשל, ולהבנות בנוגע למקרה שבו יסתבר שהמאמצים הדיפלומטיים לעצור את איראן מהגעה לגרעין נכשלים. כך, למשל, יכולה ישראל להגיע עם הממשל להסכם מקביל להסכם הגרעין עם איראן שבו תעוגן הבנה בנוגע לאותה נקודה בזמן שבה ברור שהאיראנים מפרים את ההסכם או פורצים לגרעין במסגרתו. במקרה שכזה, יכולה ישראל לנסות להגיע עם האמריקאים להבנה כיצד בכל זאת עוצרים את האיראנים, מי עוצר אותם ומה היא נקודת הזמן שנכון לעשות זאת.

הסבב הבא

נושא נוסף ומשמעותי לא פחות שעלה בשיחות בין גנץ לבין הבכירים האמריקנים הוא סוגיית רצועת עזה לאחר מבצע "שומר החומות", והתכנית לשילוב ורתימת מדינות האזור המתונות בשיקומה, כמו גם התכנית הישראלית להשבת השבויים והנעדרים הביתה.

עם סיומו של מבצע "שומר החומות" לפני שבועיים, הציגה מערכת הביטחון תכנית פעולה ראשונית בנושע לרצועת עזה ובה מספר עקרונות מנחים להתנהלות מול הרצועה. אחד מהעקרונות שנקבעו הוא נקיטה במדיניות הומניטארית "בסיסית" בלבד בנוגע לעזה, עד להגעה לפיתרון בסוגיית השבויים והנעדרים.

בהתאם למדיניות זו, בשבועיים האחרונים ישראל מכניסה לרצועת עזה ציוד בסיסי בלבד כמו ציוד רפואי, מזון, תרופות ודלק לסקטור הפרטי, ומאפשרת מעבר של חולים לטיפולים מצילי חיים בלבד דרך מעבר ארז. כל דבר מעבר לכך נאסר בשלב זה, לרבות ייצוא של סחורות מרצועת עזה.

מתאם פעולות הממשלה בשטחים, אלוף רסאן עליאן, ואנשיו, שמודדים את דופק המשבר ההומניטארי בעזה סבורים כי אין מניעה לנקוט במדיניות שנקבעה, שכן למרות המבצע, נכון לעת הזו בעזה אין משבר הומניטארי. בישראל גם לא מתרשמים מהקריאות לשיקום רצועת עזה, כיוון שרוב מוחלט של התקיפות הישראליות ברצועה כוונו לתשתיות צבאיות ולא אזרחיות, ולישראל אין שום אינטרס להכניס אמצעים לשיקום אותן תשתיות צבאיות. לא זאת ועוד, אלא שהנזק שנגרם לרצועת עזה הוא עשירית מהנזק שנגרם לה בשנת 2014 לאחר מבצע "צוק איתן".

המדיניות הישראלית החדשה מטרידה מאוד את ראשי חמאס ברצועת עזה, ומיוחד את יחיא סינוואר.  במקום לדון עם ישראל על פרוייקטים גדולים שאמורים היו להביא לצמיחת כלכלת עזה, חמאס מוצא את עצמו נלחם על כל משאית ציוד בסיסית שנכנסת לרצועה דרך מעבר כרם שלום. המסר הישראלי לחמאס הוא שלא תהיה הקלה בסוגיה ההומניטארית עד לפיתרון סוגיית השבויים והנעדרים, ועל רקע זה ניתן אולי להבין את הצהרתו של סינוואר בתחילת השבוע שלפיה הוא מוכן למשא ומתן מיידי עם ישראל בנושא.

עיקרון נוסף שקבעה ישראל בתום "שומר החומות" הוא "דין שדרות כדין ירושלים", ושינוי יסודי של משוואת התגובה בנוגע להמשך ירי הרקטות והפרחת בלוני התבערה מהרצועה, תוך גביית מחיר כבד על כל הפרה. בפועל, המדיניות הזו תצטרך להוכיח את עצמה במבחן בזמן, וכבר בשבוע האחרון נראה בה סדק קטן לאחר שבלון תבערה שוגר מהרצועה ללא כל תגובה ישראלית. 

הגישה של מערכת הביטחון היא לא "לשגע" את תושבי העוטף על כל בלון מעזה, כך שבפועל, למרות הרטוריקה הקשוחה, ישראל שבה למדיניות "הפנקס" שאיפיינה אותה בשבועות ובחודשים שקדמו למבצע. כלומר, באופן לא מוצהר, ישראל לא מתכוונת להגיב על אירוע בודד כזה או אחר, אלא לצבור  את רשימת האירועים ולהגיב בעוצמה במיקום ובעיתוי הנוחים לה.

יחד עם זאת, במערכת הביטחון לא שוללים את האפשרות לפעולה יזומה מול חמאס בעזה, למשל במקרה שבו תיקרה ההזדמנות המבצעית לחסל את ראש הזרוע הצבאית של חמאס, מוחמד דף, בעל תשע הנשמות, שהצליח להינצל (שוב) בשני ניסיונות חיסול במהלך מבצע "שומר החומות".

במקרה שכזה, או במקרה שבו חמאס יחליט לפתוח שוב באש מסיבה זו או אחרת (למשל כדי לקדם את הליך ההסדרה),  חמאס וישראל עלולות למצוא את עצמן שוב בסבב אלימות נוסף בתוך זמן קצר. זו אחת מהסיבות לכך שהרמטכ"ל, רא"ל אביב כוכבי, הנחה את צה"ל כבר כעת להיערך לאפשרות של סבב אלימות נוסף ברצועה.

איום אסטרטגי מדרום

בתחילת השבוע חשפנו באתר "ישראל היום" כי לאחר עשרות שנים של פעילות במחנה סירקין, היחידה המובחרת של אגף המודיעין, סיירת מטכ"ל, עוברת דירה לבסיס חדיש בדרום הארץ. סיירת מטכ"ל פעלה מבסיס סירקין מאז הקמתה, ולאורך השנים נוהלו, תוכננו ובוצעו מבסיס זה מבצעים היסטוריים רבים בעלי משמעות עליונה לביטחון מדינת ישראל. יממה לאחר מכן, פרסם דובר צה"ל הודעה כי טקס חנוכת בסיס סיירת מטכ"ל החדש בדרום הארץ התקיים בראשות הרמטכ"ל, רא"ל אביב כוכבי ובנוכחות ראש אמ"ן, אלוף תמיר היימן.

מעברה של סיירת מטכ"ל דרומה הוא חלק ממהלך כולל של העברת יחידות צה"ל דרומה, לנגב. חלק מיחידות הצבא כבר עברו דרומה, אך העברתן של היחידות המובחרות והטכנולוגיות מתעכב מזה שנים. על-פי לוחות הזמנים המעודכנים כעת, בשנת 2024 צפויות יחידות אגף התקשוב לעבור דרומה, וכשנתיים או שלוש לאחר מכן, תעבורנה גם מרבית יחידות אמ"ן לקריית המודיעין החדשה, שתשתרע על פני 2,500 דונם בסמוך לפארק התעשיה עומר שבנגב.

שר הביטחון גנץ מתגאה בכך שהצליח לקדם את המעבר דרומה לאחר שהיה תקוע במשך שנים, אך חששו של הרמטכ"ל מפני בריחת המוחות מצה"ל בעקבות המהלך אינו בגדר סוד. השבוע בטקס חנוכת בסיס סיירת מטכ"ל החדש, אמר רא"ל כוכבי כי "המעבר דרומה הוא ערך וחזון עבור צה"ל, עבור מפקדי צה"ל, ועבורי", אך יחד עם זאת הדגיש: "אנחנו מתכוונים שכל מי שעובר דרומה יקבל את התנאים והשירות שמאפשר לו, בוודאי לאנשי הקבע, לחיות חיים של חיי משפחה וחיי שירות צבאי שבאופן בסיסי הוא תובעני, עם תנאי שירות שהמדינה וצה"ל מעניקים לו. את העניין הזה עוד צריך לסדר, במיוחד במובן של המעבר של 8200 דרומה".

רא"ל כוכבי היה בעברו ראש אמ"ן, ומשום כך מכיר היטב את הסקרים הנערכים לפרקים בקרב אנשי הקבע המשרתים באמ"ן בנוגע למעבר דרומה. גם כך הצבא מתקשה מאוד להשאיר את הטכנולוגים המצטיינים בשורותיו כשמחוץ לצבא הם יכולים לקבל משכורות כפולות ומשולשות מהמשכורת הצבאית הלא גבוהה במיוחד. החשש הוא שהעברת היחידות הללו לנגב תפחית עוד יותר את המוטיבציה של הטכנולוגים המצטיינים להישאר בשירות צבאי, ובכך תיפגענה יכולות מבצעיות וטכנולוגיות מרכזיות מאוד בצה"ל.

מתוך הבנה כי העברת היחידות הטכנולוגיות לנגב תתרחש בכל זאת, במערכת הביטחון מנסים לכל הפחות לייצר מעטפת שתהפוך את שירותם הצבאי של העוברים דרומה לסביר. אחת הסוגיות המטרידות ביותר את ראשי הצבא נוגעת להסעת אלפי משרתי הקבע לקרית המודיעין, מתוך הנחה כי מרביתם לא יעתיקו את מקום מגוריהם, אלא יעדיפו לנסוע מידי יום מביתם למקום עבודתם החדש בדרום. בצה"ל היו מעוניינים מאוד להקים קו רכבת שיגיע עד לשער הבסיס במטרה להקל על הנסיעות למרכז הארץ. מחלוקת נוספת נוגעת למענקים לאנשי הקבע, כאשר הצבא דרש בעבר סכום של כ-3.1 מיליארד שקלים לשם תמיכה במעבר אנשי הקבע לנגב, ואילו משרד האוצר דיבר על סכום קטן בהרבה.

אין ספק כי מעבר צה"ל לנגב הוא פרויקט לאומי ממדרגה ראשונה, שאמור להוביל לפיתוח כלכלי משמעותי בדרום, ליצור מקומות עבודה ולהביא את מיטב המוחות הטכנולוגיים לנגב. אך בעידן שבו ישראל ואיראן נמצאות במלחמה טכנולוגית, וכלי הנשק המרכזי של אגף המודיעין הוא ההון האנושי, צה"ל אינו יכול להסתפק בטובים או אפילו בטובים מאוד, אלא דרושים לו המצוינים. לפני שליחת טובי המוחות דרומה מדינת ישראל חייבת לייצר תשתית ראויה בדרום לקליטתם, שכן עזיבתם את הצבא היא לא פחות מאיום אסטרטגי על מדינת ישראל.