בימים אלה ממש מתרחש לנגד עינינו מהפך דרמטי. את מקומה של קביעתו המיתולוגית, שהפכה אקסיומטית ממש, של התיאורטיקן הצבאי הפרוסי קרל פון-קלאוזביץ מלפני כ-200 שנה, שלפיה יש לראות במלחמה את המשכה הישיר של המדיניות, אם כי באמצעים אחרים, תופסת עתה, בחשיבתו ובפעולותיו של הנשיא טראמפ, תפיסה שונה לחלוטין.

תפיסה זו – הניצבת בהקבלה ניגודית מובהקת לזו של פון-קלאוזביץ – גורסת דווקא שהשימוש באלימות, או האיום בשימוש בה באמצעות ניהולה של אסטרטגיה כוחנית של "צחצוח חרבות", "דיפלומטיה של ספינות תותחים", איומים בוטים והפעלת לחצים וסנקציות, היא היא שאמורה להוביל לקידום חזונו העיקרי של הנשיא ה-47 במרחב הגלובלי והזירתי – חזון יישובם והסדרתם של סכסוכים בינלאומיים וכינונה של מערכת בינלאומית יציבה. זאת, לאור הקרנת העוצמה הצבאית והנחישות האמריקנית להתמודד עם כל גורם, הקורא תיגר על אושיות הסדר העולמי, והמאיים בכך ישירות גם על ביטחונה הלאומי של האומה.

דיפלומטיה של ספינות תותחים

באופן ספציפי, בניגוד לגישה הרווחת, הרואה במהלכיו של טראמפ לא יותר מאשר סדרה מקרית של אלתורים, המונעים מגחמות הרגע, ניתוח יסודי יותר של התנהלותו אל מול מכלול המלחמות והמשברים, המקדירים כיום את הרקיע הבינלאומי, מצביע על דפוס פעולה שיטתי, הבא לכלל ביטוי בתקיפותיו המכאיבות על מאחזי ומתקני החות’ים, בתמיכה בהמשך מלחמתה של ישראל בחמאס (ובהשמעת איומים חריפים כלפי ארגון הטרור אם לא יסכים להפסקת אש ולהחזרת החטופים הישראליים ממנהרות עזה), במתקפותיו הצבאיות הנרחבות (כולל, אך לא רק, בפעולות התגמול שלו) כנגד לווייניה ושלוחיה של איראן בעיראק ובסוריה, וגם באיומיו ולחציו הקשים על אוקראינה (אם גם לא על רוסיה) במטרה לכפות עליה את הפסקת הלוחמה בתנאים משפילים.

במוקד פעילותו הצבאית של הפנטגון ניצבת עתה זירת תימן, המגלמת באופן צלול ומזוקק את ליבת "הצופן התפעולי" של הבית הלבן. שכן, ההסלמה בפעילותם של החות’ים, בני חסותה של טהרן הסמוכים לשולחנה, נתפסת היום בוושינגטון כאיום המיידי החמור על אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ומערכתיים אמריקניים, וכמובן גם ישראליים. מארגון פיראטי, ששדד והילך אימים על כל שייט בגזרת מיצרי באב אל-מאנדב, וזאת תוך גביית דמי חסות מקורבנותיו, הפכו החות’ים בשנים האחרונות – בעידודה ותמיכתה הצבאית של איראן – לגורם המשבש בעזות מצח את אחד מנתיבי הסחר החיוניים ביותר לסחר העולמי בחומרי גלם, משלוחי נפט וסחורות, ומגביל יותר ויותר את חופש התנועה בים הערבי ובים האדום.

החות'ים - האיום המיידי

במתקפותיו על כלי שייט (ובניסיונותיו לפגוע במישרין גם בישראל) פוגעת, אפוא, הגרורה האיראנית פגיעה אנושה במעבר הסדיר של סחורות, משאבי אנרגיה וטובין במסלול, המחבר את אסיה לים התיכון (דרך תעלת סואץ) ומשם לאירופה וליבשת האמריקנית. לית מאן דפליג שהנשיא האמריקני, הרגיש כל כך לסוגיית התעריפים, המושתים על סחורות החיוניות למשק האמריקני, אינו יכול להישאר שווה נפש לנוכח העלות הבלתי נסבלת של תוקפנות החות’ים. שכן, הנתיב הימי החלופי לזה הנשלט על-ידם ומהווה יעד לפגיעותיהם (הנאלץ לסובב את יבשת אפריקה וכך מאריך בשבועיים לפחות את המסע למערב), מייקר במידה רבה תעריפים אלה ופוגע ישירות גם בכלכלה האמריקנית.

כך מובילים כל הנדבכים והחוטים המקשרים בין הגזרה החות’ית, החזית בעזה והפגנת השריר האמריקני בסוריה ועיראק, היישר אל לב המאפליה, הלא הוא משטר האייטולות באיראן. וכאן בדיוק מצוי הגיונה ותמציתה של אסטרטגיית טראמפ. באמצעות הלחץ הצבאי החריף על כל שלוחותיה של טהרן, שנקלעה לשפל צבאי וכלכלי עמוק לאחר שקיעתם או היעלמותם של כמה מבני חסותה העיקריים (בעיקר החיזבאללה והחמאס, שלא לדבר על קריסת משטרו של בשאר אל-אסד, שותפה הנאמן והמסור של איראן), מקווה הבית הלבן להביא לריכוך בעמדותיה של איראן בשאלת הגרעין ולשכנעה להגיע להסכם משופר, שירחיק אותה מרחק רב מן הפצצה, וזאת תוך הוספת נדבך נוסף לארגז הכלים שברשותו. המדובר בנדבך הרוסי, שבאמצעותו מקווה טראמפ לתקוע טריז (או, לכל הפחות, ליצור מרחק מסוים בין מוסקבה לטהרן).

ריכוך בעמדותיה של איראן?

כאיש עסקים מנוסה, שעולמו מבוסס על עסקאות חליפין, הוא הכין מבעוד מועד את התמריץ והפיתוי הנחוץ בעיניו עבור מוסקבה כדי לבצע בפועל תפנית דרמטית זו בדמות תמיכה מוחלטת כמעט בעמדותיו של הנשיא פוטין בזיקה לתנאי סיום המלחמה באוקראינה. קייב תופקר, אמנם, לגורלה, אך בה בעת תיסלל הדרך, בראייתו של טראמפ, לייצובה של תת-המערכת המזרח-תיכונית כולה על-ידי עקירת ציפורניה המהפכניות והחתרניות של איראן ועל-ידי איון, או לפחות הרחקת, סכנת הפצצה שהיא כה קרובה אליה היום. כך גם יובטחו, אחת ולתמיד, קיומה וביטחונה של ישראל, כפי שאכן עולה משיחתם הטלפונית האחרונה של טראמפ ופוטין.

והמשתמע מכל האמור לעיל הוא התגבשותו המואצת של סדר עולמי חדש בין וושינגטון לבין מוסקבה, אלא שעולם דו-קוטבי מתהווה זה עתיד להיות רחוק שנות אור מן התבנית רוויית המתח ועמוסת המשברים, שאפיינה את דו-הקוטביות של עידן המלחמה הקרה.

לא נותר אלא להמתין ולראות האם חזון אנטי-קלאוזביצי זה של הסדרים מדיניים, שיהוו תולדה בלתי נמנעת מצחצוח חרבות או מהפעלת עוצמה צבאית אפקטיבית (ישירה או עקיפה) כנגד עושי דברו של ציר הרשע הראשי, (ושיהיו מושתתים על עסקאות חליפין או הבנות בין שניים מקודקודיה העיקריים של המערכת הבינלאומית), אכן ישיג את מטרתו הראשית אל מול איראן, ובה בשעה יתרום לסיומה בהקדם של הלוחמה המתמשכת בעזה ולכינונו של הסכם לשחרור החטופים, הנמקים מזה שנה ומחצה במנהרות העינויים של עזה.