בחשש גדול אני כותבת את השורות האלה. 500 ימים מלאו למלחמה שהוכרזה על מדינת ישראל עם חדירת אלפי מחבלים לעוטף עזה, ועדיין לא ברור לאן מנווטים אותה קברניטי המדינה, ובראשם רה"מ נתניהו.
הסיבות לכך - חלקן אובייקטיביות וחלקן מדיניות של דשדוש, החל מהממשל הדמוקרטי בבית הלבן ומהכבלים שהשית על ניהול המלחמה, דרך חוסר יצירתיות בספסלי הקבינט ועד לראש הממשלה וכלה במנהג המגונה להאשים בכל את הש"ג, החל ברמטכ"ל וכלה בחברי צוות המשא ומתן.
גם אם האחרונים לא היו התקפיים או יוזמים מספיק, והם אכן לא היו כאלה, לשם כך הוצב מעליהם דרג נבחר וקובע מדיניות. אם לא הצליחו במשימה הזו של ניווט הספינה אז, איך יצליחו בה ב־500 הימים הבאים?השאלה הזו חשובה שבעתיים עם כניסת טראמפ לבית הלבן והגיבוי המלא שהוא נותן לישראל אל מול מבקשי רעתה.
רק אתמול התפאר נתניהו לאחר פגישתו עם מזכיר המדינה מרקו רוביו כי יש תיאום הדוק ומלא עם הבית הלבן באשר לתוכניות באזור, ואף הציג עובדה שלפיה יש תוכנית אסטרטגית רחבה.
יש מי שאומרים שנתניהו משך את הזמן עד לבחירתו של טראמפ כדי לשפר את סיכוייה של מדינת ישראל לנצח. אז הנה, בהתאם לתחזיות: טראמפ בבית הלבן, אנשיו ציונים נלהבים והם רואים עין בעין את הסכנות מול ההזדמנויות במזרח התיכון.
צבא שצריך הגדרת מטרה
ההתארגנות מחדש על נתוני הפתיחה שלנו במלחמה שמה בצד את החטופים שעוד נותרו בשבי חמאס וצבא שצריך הגדרת מטרה: לנצח או להתיש? לכבוש או לסגת? מיטוט חמאס או השמדתו?
אם נחזור כל הזמן לנקודת הפתיחה ימים לאחר 7 באוקטובר, אז הקבינט הציב מטרות מלחמה מנוגדות: השבת החטופים אל מול ביטחון העוטף וטיפול בחמאס. ומשם הכל הלך והסתבך. עכשיו לטראמפ יש שנתיים של ביצוע מדיניות, והוא נשמע כמו החלום הכי טוב של בוחרי הימין, וגם חלק לא מבוטל מהעם לגווניו. הוא אומר את כל הדברים הנכונים, אבל הוא לא ראש הממשלה ואנחנו לא אזרחי ארה"ב. הפתרון, ההחלטות והניווט יצטרכו להתקבל בירושלים. בלי תירוצים, בלי מעקפים, פשוט להחליט, אם אפשר כבר בישיבת הקבינט שתתקיים היום, לאן פנינו, מה מסגרת הזמנים ומהם המשאבים שיושקעו.
את שערי הגיהינום נתניהו אומר שיפתח בתיאום מוחלט עם טראמפ, אבל בהנחה שחיילינו הם שיפתחו את אותם שערים, ועלולים לשלם על כך בחייהם - את ההחלטה יצטרכו לקבל כאן.
אתמול בדיוק לפני 20 שנה עבר בכנסת חוק פינוי־פיצוי, שהיה בעצם יריית הפתיחה להתנתקות באופן פרקטי. 20 שנה אחרי התוכנית המקולקלת ההיא והביצוע ששידר תבוסתנות ו־500 ימי לחימה, ממשלת ישראל שוב מתבלבלת בניווט ועדיין לא יודעת להגדיר לעצמה מה היא רוצה לראות ברצועת עזה ביום שאחרי, והיכן עוברים הסדרי הביטחון הנדרשים לתושביה.
מהו החזון הישראלי לרצועה?
בשבוע שעבר הנחיתי טקס אזכרה לזכרה של חברתי אלה אבוקסיס, במלאת 20 שנה להירצחה מפגיעת קסאם בשדרות. היא היתה הנרצחת הרביעית. רק. היום קשה לנתק בין אירועי טבח 7 באוקטובר 2023 לרצח של אלה, נערה בת 17 שבסך הכל רצתה לחזור לביתה בסוף פעולה בבני עקיבא. אביה יונתן הפציר אז בראש הממשלה לשעבר אריאל שרון, כשהגיע לנחם, לעשות הכל כדי שהיא תהיה האחרונה שמשלמת בחייה, ואמר שחובה להחזיר את הביטחון לתושבי העיר, שאי אפשר שהרצח הזה יהיה עוד אחד שמצטערים עליו לרגע וממשיכים הלאה.
יותר מדי פעמים זה קרה מאז. עוד ילדים נולדו למציאות קשה, לצבע אדום, לסבבי מלחמה שקונים שקט רגעי. מיגון הרכבת בשדרות מלמד שראש הממשלה לא מכוון לניצחון על חמאס, אלא רק לעוד קצת שקט. תושבי שדרות והעוטף יידרשו להתכונן לסבב הבא, אם כך תסתיים המלחמה.
היחיד שמביא אופק אחר לרצועה הוא טראמפ. וכמו שהממשלה בחרה שלא לאמץ את הדדליין שלו ואת התפיסה של שערי גיהינום, יש סימן שאלה עד היכן היא תרחיק באימוץ של חלום הבית הלבן לרצועה ב־2030. מה החזון הישראלי לרצועת עזה? התנתקות או כיבוש? שלטון ערבי או ניקוי הרצועה מיושביה? בלי תשובה ברורה לשאלה הזו אנחנו עוד עלולים למצוא את עצמנו מגיעים גם ליום ה־1,000 למלחמה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו