תוכנית הפינוי של טראמפ: עלולה לערער את הביטחון הרבה יותר מהמצב הקיים

אפשר להבין את הפיתוי שעומד מאחורי הרעיון שלפיו יש לעודד או אף לתמרץ פלשתינים מרצועת עזה להגר גם לירדן. לכאורה, זהו פתרון נוח לשני משברים: מצד אחד, לצמצם את העומס האנושי, הכלכלי והביטחוני ברצועה, ובכך להקל על תהליך השיקום; מצד שני, להרחיק מדרומה של ישראל את איום הטרור ולצמצם באופן ממשי את פוטנציאל ההסלמה המתמשכת לאורך גבול הרצועה.

במבט ראשון, מדובר בהצעה שמשרתת היטב גם אינטרסים ישראליים וגם את השאיפה לשפר את מציאות החיים הקשה בעזה. יתרה מזו, מדד ה-JPPI  לחברה הישראלית מלמד שרוב היהודים בישראל (82%) סבורים שהרעיון טוב ורק 3% מתוכם סבורים כי הוא אינו מוסרי. 

ואולם, כשבוחנים את ההצעה לעומק, מתגלים סדקים העלולים לערער את הביטחון הישראלי באופן מהותי הרבה יותר מכל מה שקורה כיום בגבול עם עזה. ירדן נשלטת בידי שושלת ההאשמית הבדווית אך רוב תושביה (כ-60%) פלשתינים. היא ממלאת כיום תפקיד רגיש וקריטי בשמירה על היציבות האזורית. היא חתומה על הסכם שלום עם ישראל ומתחזקת יחסים, גם אם מתוחים לעתים עמה. שלטונו של המלך עבדאללה מהווה כבר שנים חיץ בין אי-היציבות המשתוללת בסוריה, עיראק, ואפילו בתוכה, לבין גבולה המזרחי של ישראל.

הצעה להעתיק אוכלוסייה משמעותית של עזתים לתוך ירדן מאיימת להטות את המאזן השברירי בין הרוב הפלשתיני הקיים בה למיעוט הבדווי. חרף הלגיטימיות ההיסטורית של בית המלוכה ועוצמת המנגנונים הביטחוניים הירדניים, קשה להתעלם מן הסכנה הטמונה בקליטת מהגרים רבים - במיוחד כשהם מגיעים מאזור הנתון במציאות חיים אלימה וקשה. במציאות הפנים-ירדנית, גידול חד באוכלוסייה הפלשתינית עשוי לייצר קרקע פורייה למהומות פוליטיות ופנימיות, שעלולות לערער את יציבותו של עבדאללה ולסכן את שלטונו.

במקרה קיצוני, התמוטטות המונרכיה הירדנית והפיכתה של ירדן ל"פלשתין דה פקטו" בנוסח ״ירדן היא פלשתין״ של אריאל שרון היא סכנה לישראל. לא רק שהיא תציב איום ישיר על גבול ישראל, אלא סביר שגם תשלב כוחות עם איראן - הגורם האזורי המשווע להשפעה ולהתקרבות גבולותיה לישראל. אם אמנם תקום שם ישות מדינית פלשתינית עצמאית או ממשל פלשתיני חזק, שהשלטון החדש שלו עשוי למצוא בשיתוף פעולה עם איראן מסגרת אסטרטגית חיונית, תיווצר למעשה חזית מזרחית המאיימת על ישראל באופן משמעותי יותר מכל מה שאנו חווים כיום במרחב עזה. במקום "רצועת ביטחון" שקטה ויציבה יחסית, נקבל מדינה עוינת, עטופה בברית אינטרסים אזוריים רדיקליים. במציאות כזו, טנק איראני יוכל לצאת מטהראן ולסוע כל הדרך לגבולה המזרחי של ישראל.

היוזמה ל"האופציה הירדנית" מבקשת לכבות שרפה אחת - שרפת עזה - במחיר של הדלקת מדורה גדולה יותר בירדן. תקוותם של האמריקאים וגם של ישראלים לא מעטים כמו שמראה הסקר האמור, להרגיע את המצב בדרום באמצעות הקטנת מספר התושבים בעזה עשויה להביא לרגיעה קצרת טווח, אך במבט לטווח ארוך, מדובר בסיכון שעלול להוביל לאסון אסטרטגי.

אין זה אומר שהמצב בעזה בר-קיימא: הוא הרי לא. יש צורך דחוף בטיפול בדרמה ההומניטרית והפוליטית שהרצועה מייצרת כבר שנים ארוכות. אך דווקא בשל כך יש לפעול בזהירות מרבית ולא להישבות בקונספציות פשטניות המבקשות להיפטר מהבעיה על ידי שינוי דמוגרפי רדיקלי. אם תיפול המונרכיה בירדן, ישראל עלולה לאבד שותף מפתח במאמץ האזורי, ובמקומו, קרוב לוודאי שיתייצב משטר לוחמני הנושא עמו בשורה של סכסוך חריף הרבה יותר - אחד שיביא את התוקפנות האיראנית אל גבולה המזרחי והארוך ביותר של ישראל.

בסופו של דבר, "האופציה הירדנית" מגלה קוצר ראייה מדיני חמור. במקום לטפל בשיקום עזה דרך אפיקי בנייה, סיוע בינלאומי, מיטוט חמא״ס ויצירת מסגרת שלטונית אלטרנטיבית, היא שולחת גייסות אנושיים ישירות לעבר הממלכה השכנה ומשחקת באש עם אחד משיתופי הפעולה החשובים והיציבים של ישראל באזור. בירושלים ובוושינגטון צריכים לזכור: התועלת הזמנית שבעזה מפורזת יותר עלולה לעלות במחיר כבד בהרבה - ישראל חדשה המוקפת באיום איראני ממזרח, על כל ההשלכות האסטרטגיות ההרסניות הנלוות לכך.

• ד״ר שוקי פרידמן הוא מנכ״ל המכון למדיניות העם היהודי ומרצה למשפטים במרכז האקדמי ״פרס״.