המתח שלפני וחיוכי ההקלה שאחרי: מאחורי הקלעים של פגישת נתניהו-טראמפ

המצלמות לא הראו את הנוכחים, אך כל אנשיהם של טראמפ ונתניהו היו בחדר הסגלגל בעת שהחלה הפגישה ביניהם. חלקם ישבו על הספות הצהובות, אחרים עמדו מסביב. מה שהיו חשובות הן הבעות הפנים, בעיקר של אנשי נתניהו. בעת שטראמפ ענה לשאלות העיתונאים, ועוד לפני שהחל השיח בין המנהיגים עצמם, המתח על פני היועצים היה ניכר.

חלקם היו קצת חיוורים, איש לא חייך. בחדר עמדה ציפייה דרוכה לשמוע מה יגיד טראמפ בפגישה שנתניהו עצמו הגדיר ערב לפני, "החשובה ביותר שהייתה לי אי פעם". מבחינת הצד הישראלי היה אפשר לחתוך את המתח בסכין. בראייה של נתניהו ואנשיו, לא רק גורל ישראל היה מונח על כפות המאזניים אלא גם עתידו הפוליטי של ראש הממשלה. אם יחזור בלי חמצן פוליטי מוושינגטון, הסיכויים לנפילת הממשלה ולקץ הקריירה הפוליטית שלו גדולים. אם יקבל מטראמפ רוח גבית, יש לו ולממשלה תוחלת קיום.

שעה וחצי לאחר מכן, אותם תווי פנים נראו אחרים לגמרי. בעת שטראמפ ונתניהו נשארו לשוחח לבדם, אנשיהם נכנסו בזה אחר לחדר המזרחי והמפואר של הבית הלבן, זה שבו לפני חמש שנים הוצגה 'תכנית המאה' שלבסוף הולידה את הסכמי אברהם.

פניהם של סגן הנשיא, ג'יי די ואנס, שר ההגנה הטרי פיט הגסת', ראש המל"ל צחי הנגבי, היועץ המדיני אופיר פלק ואחרים, נראו כעת נינוחים לחלוטין. הצבע חזר ללחיים, בעיקר של אלה הישראלים, והאווירה השתחררה. השר רון דרמר הסתודד עם השליח סטיב וויטקוף. האחרון חיבק את השגריר הישראלי החדש, יחיאל לייטר – שניהם אבות שכולים שקשר אמיץ נרקם ביניהם. מדי פעם פרצו בצחוק, ומבחינת הצד הישראלי לגמרי בצדק.

טראמפ התייצב לימין ישראל כמו שרק הוא יכול. אמנם בסוגיה האיראנית, לפחות על פי מה שאמר בפומבי, יש פערים שצריך לסגור. אבל ביחס לממשל הקודם, ובוודאי לנוכח ההצעה המדהימה לפנות את עזה ולבנות אותה מחדש, אי אפשר לבקש יותר. כי לצורך הדיון, אפילו אם תושב אחד לא יעזוב בסופו של דבר את הרצועה, עצם הנחת הרעיון על סדר היום הבינלאומי, ועוד בעוצמה כזו, היא הישג היסטורי למפעל הציוני - הישג שמתחרה רק בצעדים הכבירים שטראמפ עצמו נקט בהם בכהונתו הראשונה.

שכן בהתעקשותו לרוקן את הרצועה, טראמפ מפורר את הרעיון שנקרא "המאבק הפלשתיני", כמו את הבתים שצה"ל ריסק בעזה. מאה שנים שבהן ערביי ארץ ישראל הורגים ביהודי הארץ, בשם איזה רעיון מומצא של "עם פלשתיני" ש"כיבוש יהודי קולוניאלי" גזל כביכול את אדמתו, נמחקו בדי-9 של מפגש היסטורי אחד. אחד המנהיגים החזקים שראה העולם, מבהיר שכל בלבולי המוח הללו, שמשגעים את האנושות כבר עשרות שנים, שווים בעיניו כקליפת השום. ולחשוב שאתמול, פרשנים ישראלים עוד טענו שלטראמפ יש סימפטיה לפלשתינים.

בראייתו הפשוטה והלא פשטנית, ראייה שהיא התגלמות גישת "Common Sense", השכל הישר או ההיגיון הבריא שאיתה כבש את אמריקה, טראמפ אומר את הדבר הכל כך נכון: כבר כמעט 80 שנה שעזה מייצרת רק מוות והרס. הגיע הזמן לפרק ולהרכיב מחדש. כל הסיפורים על "אדמה פלשתינית", ועל "מוסר" שבשמו אסור להגיד ל"פלשתינים" מילה רעה, לא מעניינים אותו. והאמת, למה לא? האם יכול להיות פתרון אחר ל"אוכלוסיה המוסתת ביותר בעולם", כפי שהגדיר זאת סנטור לינדזי גרהם?

טראמפ לא רק כותש את המוסר המזוויע שבשמו מאות אלפים במערב ובקמפוסים של אמריקה יצאו לתמוך בטבח המחריד של חמאס, אלא גם מציב סולם מוסרי אחר. בעצם הוא אומר לעזתים דבר כזה: "יצאתם לחגוג ברחובות את 7 באוקטובר? צהלתם על רצח זקנים, אונס נשים, חטיפת ילדים, כריתת איברים ושריפת משפחות בעודם בחיים? עכשיו תשלמו. תרצו או לא, נלמד אתכם מה זה להיות בני אדם ולא גרועים מחיות. יש דין ויש דיין". זה המסר המשתמע, והוא כל כך נכון ומתבקש.

קשר ישיר עובר בין הרעיון של פינוי עזה לבין מבצע הגירוש מאמריקה של המהגרים הלא חוקיים, שבו פתח טראמפ מדי עם חזרתו לבית הלבן. בשני המקרים הנשיא למעשה משדר שיש חוק וסדר בעולם, ושלא איש יעשה הישר בעיניו. מעבר לכך, גם כן בדומה למהלכים שלו מול מדינות שכנות לאמריקה, טראמפ קובע כללי משחק חדשים ועושה זאת בשיטה הייחודית לו.

מהי השיטה? זורקים בהמון כוח הרבה כדורים לאוויר, ואז רואים איזה כדור אפשר לתפוס. כך עשה יממה לפני שפגש את נתניהו עם קנדה ומקסיקו. הוא איים על שתי המדינות בהעלאת מכסים ברמה של 25 אחוז. ברגע האחרון גם הוא וגם הן התפשרו זמנית על משלוח אלפי חיילים שלהן לגבולות המשותפים של המדינות וכן על מאבק נחוש מצידן נגד הכניסה הבלתי חוקית והברחות הסמים, משטחן לאמריקה. לא ברור מי ניצח ומי הפסיד בקרב הזה, אבל ברור שטראמפ הוא זה שהוביל וקבע את הקצב ואת המהלכים.

כך סביר מאוד שיקרה גם בנוגע ל"השתלטות האמריקנית על עזה", כפי שהגדיר זאת פה טראמפ אמש. בסוף התהליך או שיקבל את מבוקשו – כפי שקרה עם גירוש המסתננים לקולומביה למשל – או שיחלץ ממנהיגי ערב פשרה משמעותית. ייתכן בהחלט שהתמורה דווקא תהיה בדמות חזרת החטופים. זו למשל פשרה שהצדדים יכולים להתכנס סביבה. כך או כך, כיוון שהצעת הפינוי היא למעשה עקיפה מימין של כל המערכת הפוליטית בישראל – אפילו בן גביר לא העלה דבר כזה – כל פשרה תהיה בסופו של דבר מוטה מאוד לטובת ישראל.

זאת ועוד, טראמפ לא יוכל לסגת מהרעיון בלי פינוי כלשהוא מעזה. יוקרתו מונחת כעת על כפות המאזניים. כמובן שהאינטרס הישראלי הוא עזיבה כמה שיותר נרחבת. אין תרופה טובה יותר למחלה חשוכת המרפא שנקראת עזה. אבל ימים יגידו מה יהיו המספרים הסופיים.

בכל מקרה, מעבר להיבט המידי הצגת הרעיון הופכת אותו ללגיטימי לטווח האחרון. ממש כמו תכנית הריבונות של טראמפ מ-2020, שבפעם הראשונה זעזעה את העולם, והיום ברור שהיא בקלפים, גם פינוי המוני של ערביי יו"ש ועזה הוא כעת חלק מהמשחק, במלואו או באופן חלקי, במוקדם או במאוחר, על ידי טראמפ ו/או על ידי ממשיכיו. ישראל מבחינה זו לא יכלה לבקש יותר. כך שהחיוכים הישראליים, כאן בוושינגטון וגם בארץ, לגמרי מוצדקים.