העסקה כואבת, אך מחירה שווה בהחלט

ב־42 הימים שמצפים לנו נצעד כולנו במצעד החיים והמתים. אבל מתוך התופת הרגשי הזה, נתחיל לבנות את פרויקט השיקום של החברה הישראלית.

יש בישראל מצבורים גדולים של אנשים מדהימים, שמסוגלים ויכולים. הם הוכיחו זאת לאחר הטבח ב־7 באוקטובר. רק שלא יפריעו להם ולנו. כי בששת השבועות הללו הכאב, הצער והזעם שנחווה, לצד חלק מהמשפחות שלא יזכו לסוף טוב, צריכים להוות את הדלק לשלב הבא. לשלב שבו נעבוד על התקווה. לשלב שבו נזכיר לעצמנו את מילות ההמנון הלאומי שלנו - להיות עם חופשי בארצנו. על התקווה הזאת חייבים להילחם.

אבל עוד לפני כן, מהיום אחר הצהריים אנחנו חייבים להפגין איפוק. לאפשר למשפחות לשמוח, או חלילה להתאבל, בדרכן. באינטימיות שלהן. הסקרנות הטבעית שלנו, שברוב המקרים היא חיובית, חייבת הפעם להיתרגם למרחק. עוד יגיעו הימים שבהם החוזרים יספרו וידברו. ראינו זאת עם השבים הקודמים. לחלקם נדרשו חודשים רבים לחלוק איתנו את חוויות השבי, ואחרים שיתפו מייד. לכן, הקצב חייב להיות בידיהם. תנו להם, הציבור והתקשורת, להחזיר לעצמם שליטה בחייהם לאחר 471 ימים בשבי שבהם ניטלה מהם החירות על חייהם ועל מעשיהם.

אחרי שנראה את החטופים כאן, על אדמת ישראל, נשלח ברכה וזר ענק לדונלד טראמפ, שמחר יושבע שוב לנשיא. מה שניסו לעשות בטוב במשך חודשים - הוא עשה באיומים על גיהינום. ולא, הוא לא התכוון רק לחמאס, אלא גם לראש הממשלה שלנו.

אנחנו לא יודעים מה בדיוק אמר לנתניהו השליח האמריקני ויטקוף, שנחת בישראל בעיצומה של השבת בשבוע שעבר. זה הזכיר לי את מעמד החתימה בקהיר, בשנת 1994, על המפות שהיו חלק מהסכמי אוסלו. על הבמה היו הנשיא האמריקני ביל קלינטון, הנשיא המצרי חוסני מובארק, ראש ממשלת ישראל יצחק רבין ויו"ר הרשות הפלשתינית יאסר ערפאת. כשערפאת ניסה להתחמק מחתימה, מובארק סינן לעברו: "תחתום, יא כלב".

אז איני אומרת שזו השפה שבה השתמש ויטקוף כלפי נתניהו, אבל המסר היה דומה: תחתום - או שיהיה גיהינום גם לך. וזה עבד, כי כפי שאנו חווים פעם אחר פעם, נתניהו נכנע לאיומים. פעם זה בן גביר, ופעם אלה החרדים, ופעם זה סמוטריץ'. הפעם, כפי שנכתב פה בשבוע שעבר, החשש מטראמפ גבר על החשש מבן גביר.

ההסכם לא קל. במסגרתו ישוחררו מחבלים שידיהם מגואלות בדם. בישיבת הקבינט, ראש השב"כ רונן בר סקר את הפעילות של המחבלים ששוחררו בעסקת שליט. כמעט כולם חזרו לעסוק בטרור ושבו לפגוע בישראלים. הסיכון הזה קיים גם הפעם, אך הוא לא גובר על שני דברים: הראשון - פדיון שבויים כערך עליון, ובעיקר לאחר שהמדינה הפקירה אותם ב־7 באוקטובר. השני - הצורך הדחוף להתרומם מעל הכאב ולבחון את האפיק המדיני. מתוך הצער והכאב על מה שקרה, והזעקה שלא ניתן בכלל לחשוב כעת על פתרון מדיני, חייבים להתחיל תהליך הדרגתי שייתן אופק לשני הצדדים.

לסיום - ההסכם נחתם בלילה שבין שישי לשבת, ופרשת השבוע היא פרשת שמות, שנפתחת במילים: "ואלו שמות בני ישראל". כעת נדע מהם שמות החטופות והחטופים שחוזרים אלינו. ברוכים השבים.