ההסדרה עם לבנון: הסכם טוב, אך לא חף מחסרונות

היממה הקרובה תהיה אינטנסיבית מאוד בלבנון ובישראל. ניסיון העבר מלמד ששני הצדדים מבקשים ללחוץ על הגז רגע לפני שריקת הסיום, כדי לגרוף הישגים אחרונים.

המשמעות היא שיגורים רבים לשטח ישראל, ותקיפות רבות של חיל האוויר בשטח לבנון. החלק הראשון של המשוואה יחייב את העורף למשמעת ברזל, כדי להימנע מנפגעים. החלק השני של המשוואה הורגש כבר מאתמול, עם ריבוי תקיפות של יעדי חיזבאללה בביירות וכן תקיפות שמיוחסות לישראל בגבול סוריה־לבנון שמבוססות על מיצוי מודיעין ויעדים שטרם טופלו.

בהנחה שההסכם יאושר היום בקבינט, הוא צפוי להיכנס לתוקף ביום רביעי. צה"ל יפסיק את התקיפות האוויריות והימיות בלבנון, אבל ימשיך לפטרל בשמי לבנון ומול חופיה. גם הפעילות הקרקעית בדרום לבנון תדולל - אלפי אנשי מילואים כבר שוחררו בימים האחרונים - אבל תישמר נוכחות בכמה נקודות שמוגדרות "חיוניות" למניעת חדירה לשטח ישראל, וכן כדי להבטיח שחיזבאללה לא מנצל את הפסקת האש כדי לשוב לדרום לבנון.

בתקופת הביניים הזאת, שתימשך עד 60 יום, אמור פיקוד המרכז האמריקני (סנטקום) לפקח מקרוב על יישום ההסכם. לקצינים האמריקנים יהיה קו פתוח וישיר לצה"ל ולצבא לבנון, והם יהיו כתובת לתלונות הצדדים. במקור אמור היה הפיקוח הזה לכלול גם נציגים מצבא צרפת, אולם ישראל הבהירה שלא תאפשר זאת עד שצרפת לא תיסוג מהודעתה כי תכבד את צווי המעצר שבית הדין הפלילי בהאג הוציא נגד ראש הממשלה נתניהו ושר הביטחון לשעבר גלנט.

ההסכם הנוכחי מבוסס על החלטה 1701 של מועצת הביטחון של האו"ם, שהתקבלה אחרי מלחמת לבנון השנייה. הוא אמור למנוע התבססות מחודשת של חיזבאללה בדרום לבנון, וכן התעצמות צבאית של הארגון וייצור אמל"ח בשטח לבנון. מי שאמורים למנוע זאת הם כוחות מתוגברים של צבא לבנון וכוחות יוניפי"ל, וישראל כבר הבהירה כי תשמור לעצמה חופש פעולה מלא למקרה שההסכם יופר. סביר שקודם לפעולה ישראלית יועברו תלונות לפיקוח האמריקני, ורק אם ההפרות האלה לא יטופלו תפעל ישראל בכוח.

להסכם המתגבש כמה יתרונות בולטים, וכמה חסרונות בולטים. בצד הזכות, הוא מסיים את הלחימה בלבנון כשידה של ישראל באופן מובהק על העליונה, לאחר שהנחילה מכה צבאית קשה לחיזבאללה, והוא מסכל כוונה להטיל עליה עיצומים בפורומים בינלאומיים שונים. ההסכם גם מכניס את האמריקנים למעורבות פעילה בלבנון כמי שערבים ליישומו, והוא מנתק בין לבנון לעזה ומשחרר את ישראל להתמקד במטרת העל - השבת החטופים. ההסכם גם מאפשר לצה"ל להפחית מהעומס על כוחות המילואים ועל הצבא הסדיר, ולצמצם את צריכת החימושים. גלומה בו גם הזדמנות לצמצום עוצמתו והשפעתו של חיזבאללה בלבנון, ובמשתמע להקטנת אחיזתה של איראן בלבנון.

יש גם חורים

בצד השלילה, ההסכם לא מסיר לחלוטין את האיום הצבאי מעל יישובי הצפון, ובוודאי שלא משמיד את חיזבאללה. הארגון ימשיך להתקיים פוליטית וצבאית, ויחפש בוודאי דרכים חדשות לשוב ולהתעצם צבאית וגם להתבסס בדרום לבנון. המשמעות היא שישראל עשויה להידרש לשוב ולהילחם מעת לעת נגד הפרות של ההסכם, וחיזבאללה יגיב בירי לצפון.

בניגוד לדרישתם של ראשי היישובים בצפון, צה"ל גם לא יקים מרחב חיץ בדרום לבנון. עם זאת, צה"ל הבהיר כי שיטות הפעולה, הסד"כ ואופי המכשול יבטיחו את ביטחונם של תושבי הצפון, וימנעו התבססות מחודשת של חיזבאללה במרחב הגבול. אבל כדי לשקם את חבל הארץ הזה יידרש יותר מאשר ביטחון: זה עניין לממשלה, לא לצבא, והוא מחייב נדיבות כלכלית וטיפול עומק בכשלים עמוקים וארוכי שנים בתחומי התשתיות, החינוך, הבריאות, הרווחה ועוד.

בשורה התחתונה מדובר בהסכם שמאפשר לישראל לסיים את המלחמה בתנאים טובים, שמבחנם הוא עתידי. אם ישראל תקפיד על אכיפת ההסכם, יש סיכוי טוב לשקט רב־שנים בצפון. אם לא, אפשר להתחיל לספור לאחור לעימות הבא. בניגוד לטענות שונות שנשמעו אמש כלפי צה"ל כמי שדחף להסכם, זה לא עניין ביטחוני אלא דווקא מדיני: ממשלת ישראל היא שאחראית להסכם הזה, והיא שתהיה אחראית למימושו - או להתפרקותו.