מים רבים זרמו בנהר הפוטומק מאז הוקם, בקיץ 1950, מתוקף החלטת מועצת הביטחון של האו"ם, חיל משלוח בינלאומי, שהחלק הארי של גייסותיו ומפקדיו היה אמריקני. זאת, כדי להדוף את מתקפתה של צפון קוריאה על שכנתה הדרומית.
תמונה דומה של מעורבות צבאית אמריקנית בחסות ארגון ה- או"ם (או הבריתות והמוסדות שהיו קשורות בו וקיבלו ממנו את המנדט לפעול) מצטיירת כאשר בוחנים את מלחמת המפרץ הראשונה מ-1991 ( מבצע "סופה במדבר"), ואת הפעילות הצבאית האמריקנית הנרחבת במסגרת ברית נאט"ו בבוסניה ובסרביה בשנות ה-90 של המאה ה- 20, ובאפגניסטן במשך 20 שנה רצופות (2021-2001 ).
בנוסף, לא זו בלבד שמעצמת העל האמריקנית הייתה הכוח המניע והדוחף לכינונו של ארגון ה-או"ם כגוף בעל סמכויות פעולה וענישה בצל כשלונו המהדהד של חבר הלאומים לממש את חזון היציבות במרחב הגלובלי בשנות ה-20 וה-30, אלא שהיא הוותה את הציר המרכזי, היוזם והמממן, של המסגרות והגופים (כגון המשפטיים, התרבותיים, הכלכליים, החינוכיים והאסטרטגיים) שנגזרו ממנו ופעלו ברוח הנחיותיו והמלצותיו.
היה זה רק ב- 2017, לאחר כניסתו של דונלד טראמפ בפעם הראשונה לבית הלבן, שדפוס מושרש זה של מעורבות אמריקנית עמוקה בקשת רחבה של ארגונים בינלאומיים החל להיסדק, והוא עתיד להישחק עוד יותר בתקופת כהונתו השנייה.
אמונתו היוקדת של הנשיא הנבחר בכך שעקרון הריבונות חשוב פי כמה מעקרון הביטחון הקיבוצי, ושעל האומה האמריקנית להתנתק בהדרגה ממחויבויותיה לבעלות בריתה (כולל באירופה ובאסיה), ובכך להימנע בכל מחיר מגלישה יקרה ומסוכנת לעימותים וסכסוכים, שאינם מסכנים את ביטחונה הלאומי באופן ישיר ומיידי, ממשיכה, אפוא, להנחות את חשיבתו גם כעת, וביתר שאת.
לא זו בלבד שנכונותה למלא גם בעתיד את תפקיד שחקן הציר בארגונים אלה נושאת עמה, בעיני טראמפ, תג מחיר כלכלי בלתי נסבל עבור הכלכלה האמריקנית, אלא שיהיה בה כדי להעניק להם לגיטימציה גם כשהם פועלים בצורה מוטה, מפלה ומעוותת לחלוטין, דוגמת היחס לישראל.
וכך, באותה מידה שהנשיא טראמפ לא הסס לפרוש מארגון אונסק"ו וממועצת זכויות האדם של ה-או"מ ב-2018 לנוכח גישתם העויינת לישראל בכל הבטי הסכסוך הישראלי- פלסטיני, כך צפוי ש"החלטת האג" תהיה עבורו הזרז והמנוף בנתיב החרפת הקו כלפי גופים אלה (שהנשיא ביידן שב לפעול במסגרתם לאחר שנבחר לנשיאות), וכלפי מוסדות ומדינות נוספות, הפועלות באורח שרירותי ומנוגד באופן קוטבי למדיניותו במרחב הישראלי-פלשתיני.
ואמנם, תגובתו הראשונית של הנשיא הנבחר על החלטה זו הייתה הסנונית הראשונה, המבשרת בבירור על הצפוי לבוא. לא זו בלבד שטראמפ גינה את "החלטת האג" במילים חריפות ביותר, אלא שהתחייב לנקוט בצעדי ענישה נגד התובע והשופטים בבית הדין.
ממקרה בוחן זה ניתן גם להסיק מסקנות רחבות אודות הצופן התפעולי של ממשל טראמפ השני בזירה הגלובלית והאזורית. לצד גישתו העסקית, הגורסת שמלחמות ממושכות מהוות נטל יקר ומיותר (בעיקר מבחינת היקף הסיוע) על כתפיו של העיט האמריקני, ולפיכך יש לסיים במהירות הן את מלחמת "חרבות ברזל" והן את המערכה באוקראינה, קיים במערכת אמונותיו גם ממד ערכי עמוק, המשקף את "תנאי החיבה" שלו עם ישראל ועם מקורותיה ההיסטוריים,התרבותיים והמורשתיים.
ממד זה מתכתב ונשזר באופן סימביוטי עם הממד האסטרטגי, שכן החלשתה של ישראל טומנת בחובה עבורו את סכנת התחזקותם של גורמי הטרור שבראשות איראן. למרות ראייתו המצמצמת של טראמפ את טווח ושולי האינטרס הלאומי, היא כוללת את המחויבות לקרוא תיגר על כוחות אלה, המהווים איום ישיר לא רק על ישראל אלא גם על כוחות, מתקנים ובסיסים אמריקנים, הנמצאים במרחב המזרח תיכוני (במיוחד לאור העובדה, שאיראן הפכה למדינת סף גרעינית).
מכאן משתקפים, אם כן, כמה מקווי המיתאר הבסיסיים של הממשל שבפתח. המרכזי שבהם, הנגזר מנחישותו לסיים את המלחמה באוקראינה באופן מיידי, הוא נכונותו לשתף פעולה על מנהיג רוסיה ולדימיר פוטין, ולנסות- באמצעות שיתוף פעולה זה- לכונן ציר אמריקני- רוסי משותף במטרה לבלום את שאפתנותה הטריטוריאלית ויוזמותיה הכלכליות חובקות העולם של בייג’ין ( למרבה האירוניה, בראשית שנות ה-70 כוננו הנשיא ניקסון ומזכיר המדינה שלו קיסינג’ר ציר אמריקני- סיני כנגד הקרמלין) .
מאחר וטראמפ היה ונשאר מנהיג, הדוגל בהסכמים על בסיס של "תן וקח", לא מן הנמנע שבתמורה על השלמתה של ארה"ב עם קריעת נתחים משטח אוקראינה ואפילו עם המשך מסע כיבושיה (המוגבל) של רוסיה במזרח אירופה, הוא ידרוש מפוטין (לאחר סיום המלחמה באוקראינה, כמובן) להשפיע השפעה מרסנת על טהראן ושלוחותיה, כולל במישור אספקת הנשק ובכל הקשור לתוקפנותה המתמשכת, הישירה והעקיפה, כנגד ישראל.
כניאו- בדלן, גורלה של אירופה ועתידה של נאט"ו אינן עתידות לעמוד במוקד תודעתו, ולפיכך הן אינן עתידות להשפיע על הכרעותיו. הכרעות אלה עתידות להיגזר, ברובן המכריע, משאיפתו להתכנס במרחב האמריקני ולהפעיל השפעה מרסנת ולחץ על מדינות סוררות כאיראן באמצעות עיצומים ואיומים חריפים עוד יותר מאשר הפעיל בתקופת כהונתו הראשונה. זאת, בתקווה שלא יידרש להוציאם אל הפועל.
לאחר השבעתו של טראמפ, ב-20 בינואר, 2025, ניתן יהיה לבחון האם דפוסי ועקרונות מדיניות אלה אכן מתחילים להתממש בפועל.
