ניצחונו הסוחף של דונלד טראמפ - בניגוד גמור לתחזיות ולפרשנויות המוקדמות - הביא בעקבותיו ניסיונות לפצח את חידת הניצחון הכל כך מוחץ. נראה כי ניתן למצות את שלל ההסברים למכנה משותף אחד: הפרת האיזונים. רוב האמריקנים ראו את ההתפתחויות במגוון תחומים כהפרת איזונים שחצתה קווים אדומים ודרסה את ערכיהם.
לנוכח זרם אדיר של מהגרים בלתי חוקיים, לא נראה להם שקשקושי זכויות פרוגרסיביות תואמים לזכויות האדם האמיתיות שהם גדלו עליהן. הטרנסג'נדריזציה שדחקה את בנותיהן בתחרויות הספורט וערערה על זכותן להתקלח בפרטיות, נתפסה בעיניהם כסטייה ולא כהתקדמות תרבותית. הם לא התחברו לעובדה שהם משלמים עבור לימודי ילדיהם בקמפוסים שהפכו לחממות אלימות אנטישמיות ואנטי־אמריקניות. הם יצאו לקלפיות כדי לעצור את תרבות ה־WOKE המטשטשת בין ראוי לבלתי ראוי, בין מוסרי ללא מוסרי, בין טוב לרע ובין אמת לשקר.
ניצחונו של טראמפ הוא הזדמנות להפנות את תשומת הלב לתהליכי הפרות האיזונים שהתפתחו אצלנו במגוון תחומים. ראוי שהשיח הציבורי יתמקד באותן הפרות במטרה לחזור לשיווי המשקל ולאיזונים הראויים.
מי קובע?
לפני המלחמה הגיע לשיאו המאבק הציבורי הפוליטי אודות הרפורמה המשפטית שבמוקדו הוויכוח על האיזון הראוי בין הרשות השופטת לרשויות השלטון האחרות. בתהליך ארוך שנים האיזון בין הרשויות הופר ברגל גסה. ישראל הפכה לדוגמה העולמית הבולטת לאקטיביזם שיפוטי חסר גבולות ובלתי מאוזן. ביהמ"ש העליון ספח לעצמו עוד ועוד סמכויות לעצב ולקבוע מדיניות כשהוא מחליף את נציגי הציבור הנבחרים.
לכך נלוותה, כידוע, העצמת יתר בלתי דמוקרטית בעליל של מוסד היועץ המשפטי. בעידוד ובגיבוי ביהמ"ש, ובאמצעות להטוטי פרשנות אקטיביסטית, הפך מוסד היועץ המשפטי למעצב החוק בפועל. היועמ"ש לא רק קיבל בלעדיות על פרשנות החוק, אלא התערב עוד ועוד כבר משלב מוקדם בתוכני החקיקה והחל לתפקד כנציג הרשות השופטת ברשויות המבצעת והמחוקקת. כל זאת ללא איזושהי סמכות בחוק.
תקוות השווא אודות שלום או הסדר עם אויבינו, ובעיקר המעורבות הגוברת של הצבא בסוגיות אלו, הביאו להפרות איזונים הרות גורל בתחום הביטחוני. באיזון הראוי שבין התקפיות למגננה הלכה וגברה המגננה תוך דחיקת ההתקפיות שבעבר אפיינה את צה"ל ואת תפיסת הביטחון. באיזון המתבקש שבין יוזמה לבין תגובה הפכה ישראל למדינה שכמעט אף פעם לא יוזמת, אלא רק מגיבה להתקפות אויביה. כישלון 7 באוקטובר הוא אנדרטה היסטורית לתהליכים אלה.
השבוע פרסם דובר צה"ל הודעה מוזרה הממצה את מה שאירע לצבא. לפני כמה חודשים החל אל"מ (מיל') חזי נחמה להעביר ביקורת על אופן ניהול הלחימה. הוא הושעה די מהר משירות מילואים פעיל. במקביל, סא"ל (מיל') רון שרף מ"אחים למרד" (הם לא ראויים למיתוג העצמי שלהם כ"אחים לנשק") המשיך לשרת זמן רב מאוד אף שהיה ממארגני הפסקת ההתנדבות.
רק לאחר לחץ ציבורי ביחס לשרף, השבוע הודיע דובר צה"ל שהשעייתם של חזי נחמה ורון שרף תימשך עד הקיץ ואז ידונו שוב בנושא. סוף כל סוף צה"ל הציג "איזון". זה שניסה לאתגר את המערכת המקובעת והשבלונית בחשיבה אחרת וזה שהיה ממובילי המהלך שנועד לפגוע בכשירות צה"ל כחלק ממטרה פוליטית זכו לאותו יחס. ומקוצר היריעה לא נרחיב על הפצ"רית המכתיבה לצבא מדיניות שמשמעותה סיכון גבוה יותר ללוחמים, כל זאת לטובת פרשנות מחמירה של הדין הבינלאומי בהשראת בג"ץ.
הפרת האיזונים נמשכת עמוק לתוך המנהל הציבורי. אין זה מקרה שמונחי הדיפ־סטייט הלכו וגברו בשיח הציבורי בשנים האחרונות. המונח עצמו רומז שמדובר במעין השפעה או שליטה בלתי נראות, הנמצאות בעומק, מאחור, במחשכים. אלא שבישראל זה הפך מזמן להיות גלוי, על השולחן. אחת מסמלי התהליך, דינה זילבר, לשעבר בכירה בפרקליטות, לא היססה לכתוב בספרה על המעורבות העמוקה של המנהל הציבורי בקביעת המדיניות תוך צמצום ודחיקת נבחרי הציבור שזו מהות תפקידם.
שכחו מה זה להיות יהודים
את חוסר האיזון באקדמיה אתאר בסיפור אישי. לפני המלחמה הוזמנתי פעמיים לכנסים, כדי לייצג את העמדה התומכת ברפורמה המשפטית. מובן שהייתי יחיד בתוך פאנל נרחב, אבל זה עוד המצב הטוב. פאנלים וכנסים אחרים מתקיימים על טהרת צד אחד וגישה אחת. בשני המקרים שאלתי את הקהל ואת המארגנים: נניח שלא יכולתי לבוא, ואתם מעוניינים לפחות בעלה תאנה אחד, את מי הייתם מביאים במקומי? כמה פרופסורים ממדעי החברה באוניברסיטאות מזדהים עם עמדות המחנה הלאומי בגלוי?
עם פתיחת שנת הלימודים האקדמית הנוכחית הפכה הפוליטיזציה לבוטה. ועד ראשי האוניברסיטאות פרסם ברוב חוצפתו גילוי דעת נגד פיטורי שר הביטחון. המיילים שיוצאים מכמה מראשי האוניברסיטאות לחברי הסגל ולסטודנטים מסמנים לכולם את הכיוון הראוי והרצוי ובתוך כך דוחקים את בעלי העמדות האחרות.
בתחום הערכי בולטת הפרת האיזונים בין ערכי היסוד של המדינה, ציונות, יהדות ודמוקרטיה. הם צווחים "הדתה" כאשר במערכות החינוך ניכרת דעיכה עצומה של לימודי היהדות בהשוואה לעבר. לחלק מהאליטות לא נוח עם ה"יהודית" שבתוך "יהודית ודמוקרטית". ולא רק זאת, אלא שלקחו לעצמם את הבעלות על הפרשנות של הדמוקרטיה.
לכל התופעות שתוארו לעיל, ויש כמובן נוספות דוגמת אמצעי התקשורת, מתלווה התופעה המזעזעת של האנוסים. בכל המערכות יש אנשים שחושבים אחרת, גם אם הם מהווים מיעוט, אבל רבים מהם מעדיפים שלא לומר את דעתם מסיבות מובנות.
מההצהרות של טראמפ ובכירי הממשל המיועדים עולה שהם מתכוונים ברצינות להחזיר את האיזונים שהופרו. זה עשוי להיות גורם מניע ומעודד גם להתנעת תהליך החזרת האיזונים שהופרו בישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו