הלחץ האמריקני ההולך וגדל לסיום המלחמה בצפון פגש נכונות של בכירי הצבא והדרג הביטחוני לעצור לפני שמתגלגלים למלחמה ארוכה בלבנון, ודרג מדיני שלא התכוון לרגע לטפל בבעיית היסוד של חיזבאללה.
מהשוואה קצרה בין מטרות המלחמה המפורטות בעזה לזו הקצרה שמתייחסת להחזרת התושבים בצפון לבתיהם בבטחה - כבר היה אפשר לנחש את הכיוון. מי ששאל, אגב, לא נענה בשקרים. מתחילת התמרון הקרקעי בלבנון היה ברור שהוא מוגבל לטיפול בתשתיות טרור קרובות ולאחר מכן המשך פעולות במדיניות של "כיסוח דשא". דברים דומים נאמרו בנושא זה גם אצל ראש הממשלה וגם אצל שר הביטחון.
אלא שאתמול תצוגת התכלית של בריחה להסכם ללא הכרעת חיזבאללה, אם בהסכם ואם במהלך צבאי, הפכה לתפאורה מדממת לשיחות המשא ומתן בין בכירי ממשל ביידן שביקרו בישראל לבין נתניהו וגלנט. עמוס הוכשטיין וברט מקגרק הגיעו לכאן כדי לתווך את מה שהוכשטיין עצמו מנסה ללא הצלחה כבר שנה - הסכם מסגרת להפסקת אש. האמריקנים לא מעוניינים לסגור את הפרטים, אלא קודם להוביל לשקט.
המו"מ הוא תפאורה מדממת לניסיון לסיים את המלחמה ללא הכרעת חיזבאללה - ארגון טרור שלא מהסס לטווח אזרחים ולא מכבד הסכמים
בישראל רוצים לחתוך הפסדים
גם בישראל מבקשים לחתוך הפסדים. פוליטיקאי ישראלי ותיק הגדיר את זה כמרוץ נגד הזמן: ככל שחוף הזמן מחיסול נסראללה וממתקפת הביפרים, כך הישגי חיזבאללה מול ישראל מצמצמים פערים, וכשאנחנו קוברים את מתינו - שאלת ההמשך הופכת מהותית.
נתניהו אמר אתמול: "חיזבאללה לא יישב על גבולנו הצפוני בעמדות פלישה של מטרים ספורים מגבולותינו. ההסכמים, הניירות, ההצעות, המספרים (1559, 1701) - כל אלה כבודם במקומם, אבל הם לא העיקר. העיקר הוא היכולת שלנו והנחישות שלנו לאכוף את הביטחון, לסכל התקפות נגדנו ולפעול נגד התחמשות אויבינו".
מה שלא העיקר אבל לגמרי בדרך, הוא הסכם דומה להפליא להחלטת האו"ם 1701 שחיזבאללה לא כיבד מעולם ושישראל לא טרחה לאכוף. שבעת הנרצחים אתמול מירי על ערים ועל קיבוצים היו תיאום הכוונות של חיזבאללה, שבניגוד לנטען עד כה - לא מהסס להמשיך את המלחמה או להרוג אזרחים. הירי המכוון פגע לא באנשי צבא, אלא במי שאמורים בכללי מלחמה מקובלים להיות מחוץ לקווים האדומים. אבל חיזבאללה הוכיח בפעם המי יודע כמה שהוא ארגון טרור. רק מי שעצמו עיניים באדיקות בדרג הצבאי והמדיני לפני 7 באוקטובר, יכולים לקנות הסכם מחורר שיהפוך את תושבי הצפון למגן אנושי.
הרצון האזרחי־ישראלי לראות את סוף המערכה קרב והרצון של הצבא שלא להתבוסס שוב בבוץ הלבנוני בחורף, ראויים שיובאו בחשבון. אך במקום ללכת עם אותם הכלים (דפי הסכם חסרי ערך) ולצפות שוב לתוצאות שונות, היה מצופה מנתניהו, מגלנט ומהרמטכ"ל להביא דפוס פעולה אחר. לא פעולת ניקוי סמוכת גדר שלא מסירה את האיום הרקטי משטח ישראל, ולא איומים במלחמה ארוכה חסרת תוחלת. את הלחץ יש להפנות לארה"ב ולצרפת, שלא רוצות לראות את לבנון הופכת לעיי חורבות, ולהכריח את חיזבאללה להתפרק מנשקו. סיום מלחמה לפני השגת הביטחון באופן הוודאי ביותר לתושבי הצפון הוא גזירת דין עוטף עזה על כל מי שיעז לחזור לביתו בצל הבטחות השווא.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו