ביממה הקרובה ישראל תעמוד בפני רגע מבחן מדיני, דרמטי מאין כמותו. מצד אחד 100 חברי כנסת שתמכו בקריאות הטרומיות בחוקים השונים להגבלת פעולתה אונר"א. הם ומנהיגיהם, בכלל זה ראשי האופוזיציה אביגדור ליברמן, בני גנץ, ויאיר לפיד עומדים מאחורי החוקים.
מהצד השני, המדינות הקרובות ביותר לישראל הדורשות לעצור את החקיקה. בשבת, בזמן שהראש שלנו היה באיראן, שרי החוץ של קנדה, אוסטרליה, צרפת, גרמניה, יפן, קוריאה ובריטניה, פרסמו קריאה ובה הם "מביעים את דאגתנו הכבדה מהחקיקה בכנסת ישראל, שמטרתה לבטל את הפריבילגיות והחסינות של האו"ם. אנו קוראים לממשלת ישראל לעמוד בהתחייבויותיה הבינלאומיות, לשמור על זכויות המלאות והחסינות של אונר"א ללא פגע ולעמוד באחריותה לאפשר סיוע הומניטרי מלא לעזה".
גם ארה"ב מתנגדת לחוקים אך מפעילה את הלחצים באופן ישיר ושקט. לאחר שכל חברי הכנסת וכל ראשי האופוזיציה דחו כאמור את הפניות האמריקניות – וצריך לומר שלאופוזיציה נוח פוליטית לאתגר את נתניהו בסוגיה הזו בכל מקרה – המבחן כעת הוא של ראש הממשלה.
לכאורה יש מקום לחסוך קרב אחד מבין רבים שישראל ממילא מנהלת מול אמריקה והעולם. גם כך הממשל מגביל את ישראל על כל צעד ושעל, בוחן את פעילותה מקרוב, מעניש את אזרחיה בסנקציות ודורש השכם והערב לסיים את המלחמה. אם כך, למה לא לוותר בחזית אחת, כזו שלא נראית כל כך חשובה ודחופה כמו פצצות במשקל טון שעדיין מעוכבות בוושינגטון? ובכלל, בעוד שבוע יש בחירות בארה"ב – האם לא עדיף לחכות שהתמונה תתבהר?
ובכן, התשובה שלילית. כי אונר"א היא דווקא כן סוגיה חשובה ודחופה. כמעט קיומית. קשריה ההדוקים עם חמאס לאורך ולרוחב הוכחו מעל כל ספק. החל מכך שחמאס שלט באונר"א-עזה והכתיב את צעדיה, חיבר את התשתיות שלו לאלה של הסוכנות, הכניס את אנשיו לעבוד בה ומנהל עד עצם היום הזה את האספקה האזרחית שהיא ממשיכה לחלק בפועל ברצועה.
שנית, כמובן, אונר"א מעורבת בטרור עד מעל לראש. עשרות מעובדיה – עובדי או"ם למי ששכח – השתתפו בטבח, היללו אותו או החזיקו חטופים. ראש חמאס בלבנון, היה לא פחות ולא יותר, מנהל בית ספר של אונר"א ויו"ר ארגון המורים מטעם הסוכנות. כלומר, מורה ביום וטרוריסט בלילה. עובד של אונר"א חטף את גופתו של הצעיר היהודי, יונתן סמרנו לעזה, ויש כמובן עוד עשרות דוגמאות.
שלישית, אונר"א היא כיום אחד הגורמים המרכזיים לליבוי הסכסוך בין הערבים ליהודים בארץ ישראל. במקום לעשות את ההפך ולחנך לשלום, כמצופה מסוכנות או"מית, אונר"א מלמדת שנאה ועוינות בבתי הספר שלה בכל המזרח התיכון. מעל ומעבר לכל הפעולות השליליות האלה, אונר"א מעבירה את "מעמד הפליטות" של הערבים שברחו מבתיהם ב-1948 דור אחרי דור, כלומר מבטיחה שלעולם מיליוני הצאצאים שלהם לא ישאפו לשלום אלא מלחמה.
המדינות שרוצות בהמשך הפעילות של אונר"א מסכימות שיש איתה בעיה אולם רפורמות יספיקו לדעתן. מה שמטריד במיוחד את מדינות המערב הן בעיות היום יום של חלוקת אוכל. לכן, כרגע לפחות, הלחץ הכבד לעצור את החקיקה. ישראל אכן תצטרך לתת מענה לעניין הזה, כאשר תצומצם פעילות הסוכנות.
נכון לכתיבת שורות אלה לא נראה שבישראל מתכוונים להיענות ללחצים. נראה שגם אין טעם להמתין עד הבחירות בארה"ב. שכן יישום החוקים שיזמו חה"כ דן אילוז, יוליה מלינובסקי, בועז ביסמוט ורון כ"ץ, ממילא יארך שלושה חודשים, כלומר אחרי שהנשיא או הנשיאה הבאים ייכנסו לתפקיד. כשזה יקרה, כל ממשל חדש - גם של טראמפ - יבקש הקפאת הליכים של החוק. ואם כך, למה להמתין?
תקופת המעבר שבאמצע, היא דווקא הרגישה ביותר. כך למדנו בשלהי ממשל אובמה שנקם בישראל עם החלטה 2334 של מועצת הביטחון. לכן במקום לחכות, מוטב לעמוד עכשיו על האינטרס הישראלי החיוני בהגבלת פעולותיה של אונר"א. דחיינות, למדנו בדרך הקשה ביותר, מובילה לאסון הנורא ביותר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו