זו אחת המגמות הצפויות ביותר ביחס לדעת הקהל העולמית: ככל שמבצעים צבאיים של ישראל ברצועת עזה נמשכים ומספר ההרוגים מעבר לגדר עולה, כך נשחק הקרדיט הבינלאומי והלחצים לעצור גוברים. מטבע הדברים, המגמה אינה מנותקת מהשינוי בדעת הקהל במדינות הייחוס הרלוונטיות לאותה דעת (מדינות המערב על פי רוב), ואפילו עוצמת הזעזוע מטבח 7 באוקטובר לא הספיקה כדי לשנות את המגמה.

אם כבר, מה שקרה אחרי הפשעים המפלצתיים של חמאס רק חידד את הבעיה: ישראל נכנסה למלחמת חרבות ברזל דווקא מתוך הזדהות חסרת תקדים בעולם. מרמת שגרירים ועד ראשי מדינה, כ־80 בירות גינו את הפשעים ושיגרו את תנחומיהן. הפרלמנט האירופי הצביע ברוב של 500(!) תומכים מול 21 מתנגדים בעד גינוי חמאס, בעד זכות ישראל להגן על עצמה ולמען שחרור החטופים. סולידריות נרחבת אפשר היה למצוא גם בסקרים שונים בדעת הקהל העולמית.

אלא שמהר למדי החלו המניות של ישראל להישחק. דיגום בינלאומי קבוע שעורכת חברת Morning Consult, גילה כבר בינואר השנה כי בין ספטמבר לדצמבר 2023 נשחק שיעור הרואים את ישראל באור חיובי ב־18.5% וירד ב־42 מתוך 43 המדינות שנדגמו. בחודש מאי ארה"ב היתה המדינה העשירה היחידה, שבה נותר שיעור הרואים את ישראל באור חיובי גבוה יותר מאשר שיעורם של אלה הרואים אותה באור שלילי.

איך הדפוס חזר על עצמו אפילו אחרי 7 באוקטובר? בשלב הזה רבים מסתפקים בשילוש הסיבות הלא קדוש: שיעור גבוה של מהגרים מוסלמים וערבים במערב, בורות מצויה, וכמובן אנטישמיות, אותה גברת בשינוי מסגרת, שנידונה לכאורה ללוות את היהודים כל עוד הם קיימים. יש בטעמים האלה לא מעט - די להיזכר בהשפעת הקהילות המוסלמיות על המרוץ לנשיאות ארה"ב, או במפגינים שלא ידעו בין איזה נהר לאיזה ים "פלשתין תהיה חופשית".

אבל הטעמים האלה אינם מספרים ולא יכולים לספר את כל הסיפור. כי מה שקרה וקורה כאן, נמצא בצומת של אינספור מגמות עולמיות - תרבותיות, היסטוריות וגיאופוליטיות - שמזינות זו את זו.

אלרגיה לאלימות

קחו, למשל, אולי את הבעיה החמורה ביותר מבחינת ישראל ברמה האסטרטגית: האופן שבו אנחנו נתפסים על ידי בני 25-18 במערב. בקווים גסים ביותר: מצד אחד, אפשר לדבר על מקרים של בורות פנומנלית בנוגע לסכסוך; מנגד, המוטיבציה שלהם נובעת דווקא משיקולים מוסריים שאינם פסולים כשלעצמם, כמו שאיפה לעולם אלים פחות או צידוד במי שנתפס בעיניהם כחלש. מצד אחד, מיליונים מהם רוכשים את הידע הגיאו־פוליטי שלהם מרשתות חברתיות, שמלאות תכנים מניפולטיביים; מנגד, עמדות שמוגשות בצורה קלילה בטיקטוק פעמים רבות אינן אלא הפשטה מזוקקת (ודלת קלוריות) של אופנות אקדמיות.

במדעי הרוח במערכת ההשכלה הגבוהה במערב, שמעולם לא היתה אנטי־מערבית יותר, ישראל נלמדת ומובנית כבר כמעט כסקנדל ביחס לחשבון הנפש של הציוויליזציה המערבית - נטע אירופי במזרח התיכון, מוצב קדמי של האימפריאליזם והקפיטליזם, כוח קולוניזטורי דכאני ביחס לילידים שמשוועים לשחרור (בין הים לנהר). באקלים הזה הביקורת על ישראל כבר אינה מכוונת לאי־הסכמה לפתרון שתי מדינות, אלא חותרת תחת עצם קיומה (היש מקום ליהודים בין הים לנהר?). האקלים הזה, שאינו תחום בין כותלי הקמפוסים, משמש רקע גם לסיקור מוטה (או לפחות כזה שמעמיד את אמינות ישראל וחמאס על מישור אחד), וגם מביא תופעות ביזאריות ומנותקות כמו להט"ב למען חמאס (במסגרת אחדות המאבקים של שלל המוחלשים).

לפחות על חלק מהמוטיבים האלה, למשל על "הקולוניאליזם היהודי" או על "האימפריאליזם שישראל משמשת לו מוצב קדמי" - רוכבים גם מבצעי השפעה ותעמולה אדירים במסגרת המשחק הגיאופוליטי העולמי. כך, מ־7 באוקטובר ואילך לא רק נתמכי איראן פקפקו בזוועות חמאס אלא גם רוסיה, שנוסף על כך הפכה את הטרגדיה לכלי ניגוח נגד "ההגמוניה האמריקנית" וגזרה קופונים בדרום הגלובלי - שחלקו הניכר מוסלמי, ערבי או גם וגם - כדי "לחשוף את הסטנדרטים הכפולים" של ארה"ב ביחס לאוקראינה ולישראל. במבט ראשון, הדברים יכולים להישמע בלתי קשורים, אבל בעולם הרשתות החברתיות, בגרמניה קוראים את מה שכותבים באינדונזיה, ודעתו של תושב פקיסטן רנדומלי (או בוט רוסי המתחזה לכזה) תיקרא במדשאה של ברקלי.

דברים שרואים משם

ועדיין, התהום בין ישראל לבין "העולם" נפערת גם בגלל הפער הגדל בין הפרספקטיבות. כך, למשל, מאז החלה מלחמת חרבות ברזל, צרכני התקשורת בעולם ראו בעיקר את מה שלא שודר כאן: הסבל וההרס בעזה. ממד אחר הוא הטראומה הלאומית שלנו. בעוד עבורנו הזמן קפא ב־7 באוקטובר לפחות עד שישוחרר אחרון החטופים (ויפה שעה אחת קודם), הזמן הבינלאומי המשיך להתגלגל - כמו המלחמה עצמה, ועימה צילומי הנפגעים הפלשתינים. ואם העולם הזדעזע ממראות האלימות בעוטף עזה, הוא הזדעזע לא פחות (ואולי יותר) ממראות האלימות ברצועה, כי בחברות הפוסט־הרואיות האלימות עצמה הפכה לרוע.

ויש גם ממד עמוק יותר, שמזין את תהום (אי)ההכרה. אחד הדימויים הבולטים בניסיון להבין את שאירע לנו ב־7 באוקטובר היה השואה. אלא שבעוד בישראל היא משמשת כדימוי יהודי בלעדי לפוגרום שאין כדוגמתו, בחוץ לארץ זה עשורים השואה היא פרדיגמה אוניברסלית לסבל אנושי מעשה ידי בני אדם. בפרדיגמה הזו השואה אינה אירוע חריג אלא אחד מני רבים, מרצח העם בארמניה או ברואנדה ועד למחנות בנמיביה או בבוסניה. בפרדיגמה הזו, התמונות שהגיעו מעזה הציבו את ישראל בעמדה שונה מזו שבה אנו רואים את עצמנו.

הפנים הכפולות של ישראל

הניסיון הזה להבין איך "העולם" (לפחות חלקית) הפנה את גבו, לא יהיה שלם אם לא נביא בחשבון עוד שתי נקודות שדווקא משרתות אותנו בשגרה. האחת - ייתכן שבאופן מובלע הציפיות הגבוהות מישראל אינן נובעות (רק) מאנטישמיות (גם זו החיובית), אלא משום שאנחנו אכן נתפסים במערב גם כמדינה, ובכן, מערבית. הממלכתיות, התרבות והכלכלה הישראליות היו עדות לכך, וגם ביטויים כמו "הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון" או "וילה בג'ונגל" רק ביססו רטורית את השיוך שלנו למחנה הדמוקרטיות המערביות.

ועם זאת - וזו הנקודה השנייה, ישראל גם מאותתת שהיא שונה. כך, למשל, כאשר באופן קבוע ושיטתי אינה נוקטת עמדה ביחס לעוולות בינלאומיות או פוליטיות (טבח היזידים, זוועות השלטון במיאנמר, דיכוי המחאה בבלארוס, הניטרליות כלפי רוסיה בפלישתה לאוקראינה) ומשמיעה קול רק כאשר יש לה אינטרס פוליטי (בדקו באילו נסיבות החלה ישראל למתוח ביקורת על ארדואן בגין יחסו לכורדים). בהתנהלות הפרגמטית ישראל חוסכת לעצמה סיבוכים בטווח הקצר, אבל בטווח הארוך אינה מבססת את מעמדה כשותפה לעולם המוסרי של הדמוקרטיות המערביות.

בה בעת, בגלל היותה בכל זאת מדינה מערבית, ייתכן שבלי משים נוצר למדינת היהודים מעמד כפול־פנים של שייכות ואי־שייכות, זרות ומוכרות בו בזמן, מעין גלגול משונה של מעמד היהודים המתבוללים באירופה (טרם השואה). ברמה הפרקטית, ישראל מוותרת על אחד מאמצעי המגן שהיו יכולים לסייע במאבק על אותה דעת הקהל החומקת תמיד.