האקשן הפוליטי של אמריקה: הקריצה של האריס לפרוגרסיבים והפיכתה לשוטרת הרעה מול ישראל

שני יעדים מרכזיים עמדו לנגד עיניו של רה"מ בנימין נתניהו כשעלה על הפרק רעיון ביקורו בארה"ב. הראשון - למנף את המסע לשיפור יחסיו עם הנשיא ג'ו ביידן, שנעכרו עוד יותר בעקבות הביקורת הפומבית הנוקבת שהשמיע נתניהו כלפיו, על רקע עיכוב משלוח החימושים.

בהקשר זה, ראש הממשלה קיווה שדבריו הלבביים והמפויסים כלפי ביידן בנאומו בפני שני בתי הקונגרס, בד בבד עם הפגנת נכונותו להתקדם, לכאורה, לקראת עסקה לשחרור החטופים, יטביעו את חותמם על הבית הלבן, וכך יסייעו ליישובו של המשבר ולחידושו של נתיב אספקת הנשק בכל היקפו.

לשבור את הקרח

המטרה המרכזית השנייה שביקש ראש הממשלה לקדם היתה להיפגש עם הנשיא לשעבר והמועמד הרפובליקני בהווה, דונלד טראמפ. הדבר נועד לשבור את הקרח ולפתוח דף חדש וידידותי ביחסים שביניהם, לאחר תקופת שפל ממושכת שבמהלכה נשבה רוח קרה מכיוונו של טראמפ כלפי נתניהו.

קידומו של יעד זה התבקש מבחינתו במיוחד לאחרונה, כשיתרונו של הנשיא ה־45 על פני יריבתו הדמוקרטית נראה יציב במרוץ לבית הלבן, אך נתניהו היה נחוש לעשות זאת מבלי ליצור תנאים של עוינות וטינה כלפיו במשרד הסגלגל (באמצעות שיבוץ דברי הלל ושבח גם לביידן בנאומו בקונגרס).

מטרתו הראשונה של הביקור הוכתרה בהצלחה חלקית. פגישתו של נתניהו עם ביידן, כמו גם השבחים שהעתיר עליו בנאומו בקונגרס, אכן תרמו לכאורה לשיפור האווירה בין שני המנהיגים. עם זאת, טרם הוסר האמברגו על אספקת החימושים הכבדים, וגם לא הובהרה עדיין מידת הגמישות שראש הממשלה יסכים לגלות בפועל אל מול דרישת האמריקנים במלחמה בעזה.

אך עד מהרה התברר במהלך הביקור שהזעזוע הקוסמי שפקד את הבירה האמריקנית בעקבות החלטתו של ביידן לפרוש מן המרוץ, יצר דינמיקה חדשה ובלתי צפויה, שהשפיעה השפעה דרמטית גם על ביקורו של נתניהו והוסיפה לו ממד חדש לחלוטין.

מגורם יוזם לשחקן

באופן ספציפי, אף שהנשיא עתיד להישאר שחקן מרכזי על הבמה עד יום פרישתו ב־20 בינואר 2025, הצטרפה למאבק - ובצורה אסרטיבית, תקיפה ועוצמתית - מי שעתידה להתמנות בקרוב באופן רשמי למועמדת הדמוקרטית החדשה, סגנית הנשיא קמאלה האריס.

כך, באבחה אחת, מצא ראש הממשלה את עצמו לא כמי שמצליח לתמרן את המערכת הפוליטית האמריקנית לצרכיו הפנימיים (כפי שעשה במארס 2017), אלא כמי שמתומרן בידי האריס וטראמפ לשם קידום יעדיהם האלקטורליים השונים.

ואמנם, את מקומו של הדיווח התקשורתי על הנאום בקונגרס והפגישה הנינוחה עם הנשיא, תפסו עד מהרה דבריה הבוטים של האריס כלפי ישראל, שבהם הביעה, בין השאר, דאגה "מהיקף הסבל האנושי בעזה וממותם של יותר מדי אזרחים חפים מפשע".

גם אם מתקפתה של האריס שיקפה את עמדותיה בסוגיה, עיתויה ונימתה הכעוסה והחריפה נועדו לסייע לה למתג את עצמה כמנהיגה עוצמתית ונחושה. זאת, תוך קריצה לעבר המחנה הפרוגרסיבי במפלגתה (בעיקר הצעירים), שגישתו כלפי ישראל החל מתחילת המלחמה היתה ונותרה רוויה בעוינות עמוקה.

אמצעי לקידום מטרות

כך הפכה האריס ל"שוטרת הרעה" בממשל ביידן, החותרת מעל לכל לגייס ולבצר חלק מהמחנה הדמוקרטי המסורתי. זאת, כאשר הנשיא עצמו התמקם שוב, באופן זמני לפחות, במשבצת "השוטר הטוב" בגישתו לנתניהו.

אותם דברים אמורים גם בזיקה לפגישתו של ראש הממשלה עם טראמפ בפלורידה. אף שלכאורה יושרו ההדורים בין שני האישים, והנשיא לשעבר הצהיר על כוונתו להמשיך ולתמוך ללא סייג בישראל אם ייבחר, הפך גם טראמפ את המפגש (כמו האריס, אם כי בכיוון מנוגד) לפלטפורמה לקידום מערכת הבחירות שלו באמצעות התמיהה שלו על עצם האפשרות, שאפילו קול של מצביע יהודי בודד ינחת באמתחתה של האריס.

סיכומו של דבר, אף ששני יעדיו המרכזיים של הביקור הושגו לכאורה באופן חלקי (כולל גם השיפור המסוים שחל במעמדו הפוליטי בישראל בעקבות נאומו בקונגרס), מדובר בהצלחות טקטיות וייתכן שאף קצרות מועד. שכן, הנתיב המוביל לעסקת שחרור החטופים מצטייר גם היום כארוך ולכאורה מפותל.

מה שכן ברור הוא שנתניהו נשאב, שלא בטובתו, אל תוככי קלחת הבחירות בארה"ב, והפך מגורם יוזם לשחקן, שנוכחותו מנוצלת הן על ידי האריס והן על ידי טראמפ כאמצעי לקידום מטרותיהם במרוץ לבית הלבן.