הנאום בקונגרס: נתניהו שוב נתן את ההצגה הכי עוצמתית בעיר

הרבה דברים אפשר לומר על בנימין נתניהו. לנאום הוא יודע. כאשר הציג את נועה ארגמני, סיפר את סיפורה של משפחת ביבס, העלה על נס את גבורתם של יונתן בן חמו, של ראובן אביחיל ושל המשפחות השכולות שהקריבו את היקר מכל  – אי אפשר היה שלא להצטמרר. מוראות המלחמה, כמו גם התעצומות הבלתי נתפסות של הלוחמים, עמדו באוויר. הדברים חדרו לבבות וראשים.

בדיוק כמו בשלושת הנאומים הקודמים שלו בפני שני בתי הקונגרס, נתניהו העביר את המסר הישראלי בצורה בהירה וחדה. הוא הסביר היטב את התחושות והמחשבות של רבים והיה נראה שנגע בחברי הקונגרס והסנטורים האמריקנים. הם הקשיבו לו, לא יצאו באמצע, לא קראו ספרים ולא שלחו הודעות בטלפון. ישראל ומלחמתה מילאו את האולם. חבל מאוד שאלה הנסיבות הנוראות, אבל נתניהו שוב נתן את ההצגה הכי עוצמתית בעיר.

וזה מה שהנאום אמור היה לעשות. לנו, כישראלים, יש נטייה לחשוב שכל העולם יודע מה קורה בארץ, ורק מגבש דעות בעייתיות. זה לא נכון. מסביב לגלובוס לא מכירים עובדות בסיסיות על ישראל. למשל, במהלך שהותי כאן בארה"ב, ניגש אלי פעיל רפובליקני שהסביר כי הוא אוהד ישראל, אבל רק ביקש ש"נפסיק עם האפרטהייד, שקורה לא באשמתכם". שאלתי איזה אפרטהייד, והוא לא ממש ידע להשיב. אבל זה בדיוק העניין. לאנשים כאלה נועד הנאום.

ערוצי החדשות המרכזיים שידרו את דבריו של נתניהו בשידור חי. התחזיות שהנאום ייבלע בתוך הדרמות העצומות של הפוליטיקה האמריקנית, התבדו. ובניגוד לפעמים הקודמות, אפילו לא היו באולם מחאות תוך כדי הדברים. חברת הקונגרס ראשידה טאליב אמנם הניפה שלט "פושע מלחמה'", אבל קשה לומר שעוררה תשומת לב. גם היא נשארה עד סוף הדברים של נתניהו. היו כמובן חברי קונגרס שנעדרו, אבל האולם היה מלא מפה לפה, וחסרונם לא הורגש.

יתרה מכך, 55 פעמים הסנטורים וחברי הקונגרס קמו על רגליהם ומחאו כפיים להערות, לעמדות ולסיפורים שסיפר נתניהו. אפילו יו"ר הסנאט, צ'אק שומר, זה שקרא לישראלים ללכת לבחירות ולהחליף את נתניהו, זינק על רגליו כנער צעיר כאשר נתניהו, למשל, אמר שירושלים לעולם לא תחולק שוב. זו הייתה האווירה.

אם לשפוט על פי התגובות באולם, אין ספק שהאגף הדמוקרטי היה יותר מסויג בחלקים מסוימים, בפרט כאשר הוזכרו דונלד טראמפ ומורשתו. ואולם, בדיוק כפי שמראים הסקרים, גם הזרם המרכזי של הדמוקרטים תומך בישראל. קבוצה זו אולי חלוקה עלינו בסוגיה הפלשתינית, אולם כן תומכת בנו תמיכה מהותית.

מה שמביא אותנו למהות. טוב מאוד שנתניהו הדגיש כי הוא מחויב למטרות המלחמה, הכוללות גם את השמדת חמאס, גם את החזרת החטופים עד האחרון שבהם, וגם את הניצחון. מדינה חפצת חיים, חייבת לדבוק בהשלמת היעדים האלה עד הסוף.

גם ההשוואה לצ'רצ'יל ולבקשתו לנשק אמריקני בשלב הראשון של מלחמת העולם השנייה, הייתה חשובה מאוד. כי כפי שאמר נתניהו לצמרת הפוליטית של ארה"ב, המלחמה שלנו היא המלחמה שלהם, והניצחון שלנו הוא הניצחון שלהם. לנו בישראל הרעיון הזה ברור. לאמריקנים ממש לא. הגם שיש להם אהדה לישראל, תחושתם היא שהמלחמה רחוקה מפתח ביתם. אם יש כמה אנשים פה שבעקבות הנאום הפנימו את המסר - מה טוב.