הכאב גדול - אך יש תקווה: בשדרות עדיין מחכים לשגרה

קולות נפץ נשמעים באוויר. אומרים לי שהם של כוחותינו. לפחות בעשרת הימים האחרונים כבר כמעט שלא נשמעות אזעקות צבע אדום. בפעם האחרונה שביקרתי בשדרות, לפני כשלושה חודשים, העיר עוד היתה נטושה: סוכות מיותמות עמדו במרפסות, החנויות היו סגורות, הכבישים ריקים. מחסומים הוצבו בכניסה לעיר.

המחסומים עדיין פה. אבל אם בביקור ההוא כמעט שלא נראו כלי רכב נוסעים ברחבי העיר, אתמול היה לרגעים אפילו פקק. שדרות חזרה לחיים - אי אפשר לטעות בכך. הכבישים שוב עמוסים, המאפיות, המסעדות, הפיצוציות, השווארמיות, הטמבוריות, העירייה, בתי הכנסת, המרכז המסחרי, ואפילו סניף "קרפור" המקומי שחוגג שנה להיווסדו – כולם פתוחים כאילו אין מלחמה בעולם. עשרות תלמידי התיכון שסיימו את הלימודים יוצאים בשעטה מבית הספר בסיום הלימודים. חצי השנה שבה הם בילו בבתי המלון ובדירות שכורות כבר נראית כמו זיכרון רחוק.

במקום שבו עמדה תחנת משטרת שדרות משורטט עכשיו ציור קיר ענק, המראה אותה עולה בסערה השמיימה

הנתונים מלמדים שיותר מ־90% מהתושבים שבו לבתיהם. כך טוען נתנאל, עוזרו של ראש העיר אלון דוידי. שלא נטעה - החיים בשום אופן עוד לא חזרו להיות נורמליים. אפילו להשאיר את הילדים לקפוץ לבד בטרמפולינה אי אפשר, כי בעשר שניות הקטנים לא יספיקו להגיע לממ"ד בכוחות עצמם. גם הירי הארטילרי של כוחותינו, שנשמע תדיר, מקפיץ אותם. נתנאל מראה לי תמונה שבה להבות האש של ל"ג בעומר השתלבו בהבזקי ההפצצות בלילה הקודם - תמונה שמבטאת את המצב במדויק.

אף על פי כן אין כמו הבית. עם כל הקשיים, הנורמליות של חיי השגרה גוברת. לצידם, גם שדרות וגם קיבוצי האזור כאילו מתחילים להחלים מהפצע השותת של האסון הגדול. בָּמקום שבו עמדה תחנת משטרת שדרות משורטט עכשיו ציור קיר ענק המראה אותה עולה בסערה השמיימה. מוֹדעות שטרם הוחלפו מזמינות את הציבור לחגיגות יום העצמאות. לצידן שלטים שלא עודכנו עם התקווה לשובו של מישל נוסבאום הגיבור - תושב העיר שיצא בעיצומו של הטבח להציל את נכדתו ונחשב לחטוף עד שגופתו חולצה על ידי חיילינו הגיבורים בשבוע שעבר. למשפחה שלו יש קבר לבכות עליו, וגם זו נחמה מעטה וסגירת מעגל אחת מרבות.

תקומה במלחמה

ברחבי העיר, בכביש האימים 232 ובאתר הנובה, מה שהיו אתרי זיכרון מאולתרים הם כעת אנדרטאות מוסדרות. מגיני דוד ענקיים ממתכת שעין לא יכולה להחמיץ מזכירים חלק ממאות החללים והחיילים שפתיל חייהם קופד כאן בידי היצורים השפלים ביותר שהוליד המין האנושי.

אני מגיע לניר עוז, הקיבוץ שספג את המכה הנוראה ביותר. בניגוד לביקורים הקודמים, הדרך במפות הניווט הדיגיטליות כבר אינה ממוסכת. עוד סימן קטן של שפיות. ניר עוז איבד רבע מתושביו שנרצחו או נחטפו, והמקום באופן טבעי עדיין ריק מתושבים. אך יד נעלמה של מתנדבים דואגת לטפל בגינות, לכסח את המדשאות, לפזר סימני חיים במקום שבו המוות עדיין זועק מכל קיר ובית. הנה עוד ניצחון קטן.

דובי שחור במיטת תינוק מפוחמת מפלח את ליבי. כבר ראיתי מחזות כאלה בבארי ובכפר עזה, אך לא משנה כמה פעמים אנחנו שומעים את הסיפורים ורואים את המראות - מה שהיה כאן לא נקלט בשכלם של בני אדם. אוי מה שהיה לנו. מנגד, חתולים מיוחמים ועורבני שמקפץ בין העצים מרמזים שכוחם של החיים יגבר לבסוף. המסר הנחוש הזה עולה גם מסרט חדש שמסתובב ברשתות החברתיות ומספר את סיפור התקומה המחודשת של חבל הארץ שנפגע – תקומה בעיצומה של מלחמה.

מתחת לאפנו, ניצנים של תקווה נזרעו כאן בשדות, וכתבו אחד הפרקים ההרואיים של התנועה הציונית

"והחיטה צומחת שוב" נקרא הסרט שהופק על ידי משקי הנגב וכל ישראלי חייב לראות. הוא מגלה כיצד כבר ביום הרביעי למלחמה, על מיטתו של הפצוע אבידע בכר, מנהל חקלאות בארי שאיבד את אשתו, את בנו ואת רגלו – התקבלה ההחלטה העיקשת לזרוע מחדש את השדות תחת אש ולספק למדינת ישראל, בשנה הכי קשה בתולדותיה, שליש מתצרוכת תפוחי האדמה שלה. הנס הזה נעשה על ידי אותם משקים שספגו את הזוועות הגדולות ביותר. מתחת לאפנו, ניצנים של תקווה נזרעו כאן בשדות וכתבו אחד הפרקים ההרואיים של התנועה הציונית. עוד ידובר בו.

עוד נותרה מלאכה

הערב מגיע. מהבוקר ולפחות עד עתה לא נשמע צבע אדום אחד במרחב. ללב מתגנבת תקווה שהמטחים שכן נורו לעיר לפני כשבועיים היו מהמלאים האחרונים של חמאס. זה הרי לכאורה מה שקרה שלשום, במטח מרפיח למרכז. ומי יודע, אולי גם הלחץ הגובר של חיזבאללה בצפון מגיע דווקא כי המצוקה של חמאס גדולה משידוע לנו והמרצחים בלבנון רק רוצים למשוך אותנו למלכודת אצלם - כדי לאפשר לחמאס להתאושש בחזית הדרומית. גם זו אפשרות שאין להוציא מכלל חשבון.

זו מלחמה מרובת ימים ועקובה מדמים. מלאכה רבה מאוד עוד נותרה, והכל מסכימים שאסור לעצור. אבל ייתכן שבלי ששמנו לב קו המגמה שלה כבר התחיל להתהפך לטובתנו.